שלושים ושש

הילד כבר בן שלושים ושש. לא, אין לו חום גבוה אבל הוא עדיין משתעל. אפיזודות ארוכות של שיעול שנמשכות כמה שבועות תמיד היו בשנים האחרונות, לרוב בחורף, לפעמים מפתיעות בקיץ (בתוספת התעלפויות מול עיניה הנדהמות של זוגתך ההריונית, היא לא תשכח לו את זה בחיים), לפעמים קל ולפעמים אי אפשר לנשום. אבל בחורף הזה זה פשוט לא עובר כבר מעל לחודשיים והוא כבר שמע 3 סיבות שונות למה זה יכול לקרות, וקיבל שלושה טיפולים שונים שיצרו קוקטייל של תרופות, כדורים, משחות, תרסיסים, כאלו שנמסים בכוס ומה לא. הן הביאו איתן תופעות שאף אחד לא יודע אם הן קשורות או לא, כמו פצעים מוזרים באיזורים שונים בגוף שהמקור שלהם לא באמת ברור. וכל זה התקבץ לידי תסכול אחד גדול ורצון כבר שהחורף ייגמר, הילדה תפסיק להביא מחלות מהגן ויהיה קצת יותר קל.

הילד כבר בן שלושים ושש ועושה רושם שבשנה האחרונה הוא התבגר במהירות. אולי זו האבהות שלפני שנה הייתה רק בחיתוליה (תרתי משמע), והיום, כשהוא יותר משופשף, הוא כבר יודע להעריך את הרגעים הקטנים האלו עם המדהימה הקטנה. עוד רגע בת שנה וחודשיים, פסיעה מללכת לבד, אומרת כבר יותר מ-20 מילים (גם כאלו שהיא המציאה לבד אבל יש להן משמעות אמיתית) ובעיקר יודעת טוב מאוד מה היא רוצה ואיך לגרום לאמא ואבא ולכולם לעשות את זה בשבילה. כל זה עם חיוך ענק, צחוק מתגלגל וקסם שאי אפשר לעמוד בפניו, אפילו הגננת נפלה לרגליה. והוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להיות שם בשבילה, לראות אותה גדלה, להיות האבא שהוא רצה שיהיה לו (למרות שסבא שלה עושה את כל המאמצים להיות הסבא המושלם שרק אפשר). הוא יגיע בשבילה הביתה מהעבודה מספיק מוקדם כדי קצת להיות איתה לפני המקלחת ולפני שהוא נותן לה את הבקבוק האחרון להיום, שר לה שיר ערש ומרדים אותה עליו. פעם בשבוע הוא יוצא מוקדם כדי להיות זה שאוסף אותה מהגן, לוקח אותה קצת לגינה (כשלא קר) ואז נותן לה לשחק בחדר המשחקים שלה כשהוא פשוט יושב בצד ונותן לה ליהנות מהעולם שלה. לפעמים היא מתקרבת ומשתפת אותו במשחק שלה, נותנת לו לטעום משהו בלתי נראה שהיא ערבבה בכוס ומתגלגלת מצחוק כשהוא מראה לה שטעים לו. הוא קם אליה בלילה, בין אם היא מתעוררת ובין אם לא. השינה שלו לא כזו עמוקה והוא מסוגל להתעורר ממנה ולזנק אליה כשצריך, גם אם זה אומר רק לתת מוצץ ולהרגיע או להכין עוד קצת בקבוק לשינה טובה. והוא מופתע ממנה כל יום, מהפלא הקטן הזה, שמתינוקת הפכה לילדה, ולמרות הכל, זה כיף וסיפוק אדיר לגדל אותה.

וחוץ מזה, השנה התווספה מילה של גדולים ללקסיקון – משכנתא. כי כמה אפשר לחיות בדירה מצ'וקמקת בבניין רכבת מתפורר שמתישהו יהרסו עם בעל בית שאי אפשר לצפות אותו מראש. אז הוא והיא ספרו שקל לשקל, ביקשו ושברו תוכניות ובסוף העמידו סכום יפה שנתן להם מרווח לחיפושים. זה לא היה חיפוש קל, במיוחד כשכמעט סגרו על דירה והמוכר החליט לפוצץ את העסקה מסיבות לא ברורות 24 שעות לפני החתימה. בסוף נמצאה דירה טובה יותר, מעבר לכביש, והפרויקט המתיש לארוז 5 שנות זוגיות יצא לדרך. אז כן, הם רק עברו את הכביש אבל למה באמת ללכת על ערי שינה אחרות כשכבר יש מספיק דברים טובים פה מסביב. קרוב פה לעבודה, בדיוק באמצע בין כל ההורים, בשכונה רגועה שיש בה הכל, עם יציאה לרכבת ולכביש מהיר פקוק לעיר הגדולה, ובעתיד הרחוק גם מטרו במרחק קצר מהבית. אז כן, פתאום גם יש מינוס ולחץ כלכלי, אבל הם רגועים ושקולים ויודעים טוב מה הם עושים. וחוץ מזה, יש הרבה יותר ביטחון כשזה בית שלהם ולא של מישהו אחר.

והוא אוהב אותה. כמה שהוא אוהב אותה, וכמה שהיא מפתיעה אותו וטובה אליו כמו שאף אחד לא היה ככה בחיים. היא השותפה המושלמת לחיים שלו ויודעת הכי טוב מה טוב בשבילם. ונכון, שהתקופה האחרונה לא היתה פשוטה והעלתה המון מתחים לאוויר, אבל איזה זוג לא רב מדי פעם? אלו בעיקר ריבים של חוסר הבנה קטן או גדול, בלי לרצות לפגוע אלא בעיקר לתקן ולהבין, ובגלל זה כל ריב נגמר מהר ומשלימים. הוא גם לא יודע לריב וזה עוד יותר קשה כי לפעמים מילים נתקעות ויוצרות תסכול גדול וזה לא הוגן לאף אחד. אבל על הכל מתגברים ומכל דבר לומדים להכיר טוב יותר את הצד השני, וזה אולי קלישאתי וקיטשי אבל גם אחרי קצת יותר משש שנים ביחד וכמעט חמש שנות נישואין, זה עדיין מרגיש כאילו אנחנו רק בהתחלה.

הילד בן שלושים ושש ואם יש משהו שהכי הטריד אותו בשנה החולפת זה העבר. ככלל, הוא מנסה תמיד להסתכל קדימה אבל השנה העבר הרים ראש ויותר מדי אנשים הזכירו לו נשכחות או שפתאום הופיעו משום מקום. אנשים שפעם היו חלק משמעותי מהחיים שלו והעדיפו לקחת כיוונים אחרים. פתאום מושג של חברות אמת, כזאת ששורדת את כל מבחני הזמן, נראה לו כמו מדע בדיוני אחרי שעוד אדם שפעם היה קרוב מאוד בחר לנטוש בצורה מכוערת, ועוד קשרים המשיכו להתפוגג לאיטם, מציגים כמה העשור הזה שונה מקודמו. אז העבר שוב דימם להווה, אבל ההווה נראה אחרת לגמרי והחיים שונים לגמרי ומה שהיה בעבר צריך להישאר בו. מי שלא ראוי להיות חלק מההווה, צריך להישאר בתהומות הזיכרונות הרחוקים, איפה שכבר אין לו שום השפעה ואין בו עניין. יש כל כך הרבה דברים טובים עכשיו להתמקד בהם, ככה שאין סיבה להביט אחורה בזעם ולהפסיד את מה שקורה עכשיו. האנשים שמקיפים כרגע הם אלו שבאמת עושים טוב, אז למה להתייחס לאלו שבחרו לנטוש?

והוא בן שלושים ושש אבל כבר מסתכל הלאה, למה שמצפה בהמשך. החורף הזה על שלל בעיותיו היה תמרור אזהרה מהבהב שאי אפשר להתעלם ממנו. אם יש יעד שצריך להציב לשנה הזו זה קודם כל בריאות והדרך הכי טובה לזה היא להתחיל לזוז ולא לוותר. היעד צריך להיות הפיכה מבטטת כורסא לכזה שמסוגל לרוץ כמה קילומטרים (עד כדי השתתפות במירוץ כלשהו), יעד שאפתני מאוד בשביל מי שלא הצליח אף פעם להשלים אפילו ריצת 2000. אבל זו חייבת להיות הדרך, כי לא נהיה פה לנצח ואם הוא רוצה כמה שיותר זמן עם האישה והילדה, הוא חייב להיות בריא. עכשיו רק נשאר לקום, להתחיל את השנה החדשה ולהסתכל רק קדימה (ועל הילדה, שעוד שנייה תצעד בעצמה). יש עוד כל כך הרבה לחוות וכל כך הרבה שמחות, עכשיו רק נשאר להגיע לשם.

אני עוד כאן.

מודעות פרסומת

אבהות

זה היה לילה של בין שלישי ורביעי, קצת אחרי השעה 2. אחרי שעות ארוכות מאוד של מתח, שרובן גם היו על הרגליים, סוף סוף התיישבתי, אבל לא היה בישיבה הזו שום אקט של מנוחה. הייתי בתינוקייה של בית החולים שקרוב אלינו הביתה ובאינקובטור לידי שכבה על הגב כשרק טיטול לגופה הזעיר ילדונת פצפונת, בת כמה חצי שעה בערך, והיא חצי אמא שלה וחצי ממני (גם אם היא נוצרה במבחנה), עם עיניים גדולות פקוחות לרווחה ופנים מעט מפוחדות ולא מבינות מה בדיוק קרה ואיך היא הגיעה לכאן מהרחם של אמא שלה. כשבהיתי בה דרך הזכוכית, כל מה שרציתי זה לחבק אותה ולהרגיע אותה, אבל עברו דקות ארוכות עד שהרופאה אמרה לי שזה בסדר לפתוח את הדלתות של האינקובטור ולהושיט יד פנימה כדי קצת ללטף ולגעת בה, ואז זה היכה בי – אני אבא שלה. המגע הראשוני הזה כאילו העביר ממנה אליי זרם של הבנה שמעכשיו אנחנו מחוברים, שאני פה בשביל לדאוג לה לכל צורך, לפחות עד שתוכל להסתדר בעצמה (והאמת שגם אחרי זה), לתת לה חום, ביטחון והרבה אהבה, והכל כבר מהרגע הזה שבו היא שוכבת בתוך אינקובטור ושאמא שלה רחוקה ועדיין מתאוששת מכל מה שקרה.

שבעה שבועות קדימה, אמצע הלילה כשבחוץ משתוללת סערה שמאיימת להעיף את הבית לקנזס. אנחנו יושבים בסלון של הבית שלנו, שכמעט חשוך ואני מנסה להרדים אותה. קודם היא התעוררה כהרגלה באמצע הלילה והיות וזה היה תורי, קמתי, הכנתי לה בקבוק, היא אכלה ואז הלכנו לחדר שלה כדי להחליף לה (כן, אני מחליף לה לבד). זו גם הייתה הזדמנות מצוינת לנסות ולגנוב ממנה כמה חיוכים קטנים, במיוחד אחרי שהשבוע היא התחילה לחייך כשהיא רואה אותנו. היא הספיקה להעלות יפה במשקל, להתארך ואפילו לגדל קצת את השיער. במיוחד עכשיו, אחרי שחזרתי כבר לעבודה כשהיא הייתה בת חודש, השעות האלו הן זמן האיכות של שנינו ביחד, גם אם אנחנו מתקשרים דרך בקבוק וגרעפסים.

אז מה זה אבהות? אבהות זה לרצות להיות איתה בכל רגע אפשרי כשאני בבית (את היית איתה כל היום, לכי לנוח ותני גם לי), זה להמשיך לנסות להרגיע גם כשהגב מתחיל לוותר, זה לקום בלי שאלות באמצע הלילה להאכיל ולטפל גם אם זה לא השעה שלי, זה לבנות ולהנדס לה משטחי פעילות ומשחקים (היא כבר סקרנית), זה להתגעגע אליה כל רגע בעבודה ולשתות בצמא רב כל תמונה שמגיעה מהבית (כשבמקביל אני מנסה לא להירדם מעיפות).

וזה גם להישאר בבית אחרי הלידה כמעט ארבעה שבועות כדי להיות חלק, להכיר את הקטנה ולעזור בכל מה שאפשר (כי בכל זאת יש דברים שאני לא אוכל לעשות בעצמי). זה לא מובן מאליו, בטח שלא בחברה שלנו. גברים מקבלים בעקבות לידת ילד 5 ימי חופש, 2 על חשבון חופשה שנתית ועוד 3 על חשבון ימי מחלה, לא באמת נותנים משהו לכבוד הלידה או כדי להיות חלק מהכל (וביומיים הראשונים כשהאישה מתאוששת בבית החולים, הבעל רץ לסדר הכל ולהגיע גם אליה למרות שבהרבה מקומות הוא לא יכול להישאר איתה בלילה). העבודה שלי עוד נותנת יומיים נוספים מתנה על חשבונה אבל זה באמת טיפה בים. בשבועות הראשונים כל החיים מתהפכים על הבית וצריך את שני ההורים להבין מה קורה. גם אחרי חודש, שנדמה שנכנסים לשיגרה והכל בסדר, חזרה לעבודה היא טראומה שפותחת פער בין בני הזוג, כי לכל אחד יש יום אחר (ולילה אחר, כי כבר עושים תורנויות התעוררות כדי שיהיה אפשר לישון קצת). אני לא באמת מבין איך זו לא זכות בסיסית ששני ההורים יוכלו להכיר את הילד שנולד ביחד כצוות ויתנו לו בדיוק את מה שהוא צריך, במקום לשלוח את האב כבר בגיל שבוע חזרה לעבודה כדי לפרנס ולספור שעות אחורה לרגע שבו יזכה לראות שוב את הילד ואולי קצת לחוות ממנו בסוף היום (וגם להישאר ער במהלך היום אחרי לילות קשים).

זה אולי מרגיש קצת כמו פוסט תלונות, אבל זה הכי רחוק מזה. הקטנה שלנו היא פלא קטן, יפייפיה אמיתית שמתפתחת לנו מול העיניים. היא אושר עצום ואף פעם לא חשבתי שאני אוכל לאהוב ככה. ואולי זו פשוט כל משמעות האבהות.

סוף סוף ההתחלה (שוב)

אומרים שכשנולד לך ילד לראשונה, הכל משתנה. סדרי העדיפויות, צורת ההסתכלות על דברים, הרגשות, הכל. גם 3 שנים של ניסיונות, 40 שבועות (פחות יום) של הריון שהוגדר יקר ובסיכון וגם 17 שעות בחדר לידה (שהסתבכה), לא יכול להכין לרגע שבו יצורה קטנה במשקל של קצת יותר משלושה קילו בוהה בך בעיניים כחולות ענקיות ומצפה שתטפל בה בכל דרך אפשרית. החיים שהיו קודם נגמרו, וחיים חדשים (לא רק של הקטנטונת) התחילו וצריך להתרגל אליהם ולהבין איך להתמודד. אפילו עכשיו, חודש וקצת אחרי הלידה, כשאני מנסה לאט לאט לחזור לשגרה מסוימת ולחזור לעבודה אחרי הפסקה ארוכה (על כך בנפרד), עדיין צריך להתרגל להכל אחרת.

אם כבר החיים התחילו מחדש, זה כנראה זמן טוב גם בשבילי להתחיל מחדש, אולי לנסות מחדש דברים שפעם עשיתי. במשך כמעט 15 שנים היה לי בלוג קטן שעם השנים אמנם פחות ופחות כתבתי בו, אבל הוא עדיין היה מקום לפלוט בו מדי פעם מחשבות ארוכות שנתקעו בראש. כשהחליטו לסגור את אותו מקום מתפורר, הבנתי שאולי זו הזדמנות לעשות משהו אחר, במקום אחר, בצורה אחרת. פעם עוד ניסיתי להסוות את עצמי, היום בעולם שבו הכל כבר פתוח וגלוי, אין שום סיבה להסתתר מאחורי כינויים. גם ככה, חלק מהאנשים שעקבו אחרי הבלוג ההוא נדדו איתי לטוויטר ושם כבר קצת יותר פתוח. זו גם הזדמנות להתחיל עם פחות סננים, עם פחות צנזורה עצמית, לא לפחד להביע באמת את הדעות שלי. אני כבר לא אותו ילד בן 20 מפוחד שלא ידע מה רוצה מעצמו כשפתח את הבלוג ההוא. היום אני כבר איש משפחה, שלא צריך לחשוש מהמקום שלו. זו גם הסיבה שאני לא גורר את הארכיון הקודם לכאן. נכון, 555 פוסטים לא הולכים ברגל, אבל מה מעניין היום מה חשבתי וקשקשתי לפני 15 שנים. אני אדם אחר, לטוב ולרע.

זמן לצאת לדרך, לתת לחיים להתחיל מחדש.