המילה ההיא ב-ד’

בשבת האחרונה, באמצע עוד ויכוח שהתלהט בלי סיבה מיוחדת, אמרתי בקול מה שאני מרגיש כבר תקופה ארוכה. מתישהו במהלך השנה הארוכה והמתישה הזו איבדתי תחושה בשריר האושר. כאילו פילטר שחור ירד לי על העיניים ואני לא מצליח להסיר אותו וזה כל מה שאני מצליח לראות, בעיקר אם אני מסתכל קדימה. זה נבנה לאט לאט וככל שעבר הזמן המדרון רק הלך והתגבר, וכמובן שהמגיפה וכל הבלגן שבחוץ רק האיצו את התהליך. האינטנסיביות של השנה האחרונה והעייפות הנפשית קצת משכיחה את ההיסטריה והפחד שהיה פה במרץ ואפריל כשלא ידענו מול מה אנחנו עומדים ושום עזרה והקלה לא נראתה באופק. בימים ההם כשבאמת מיעטנו לצאת מהבית (אפילו לרדת עם הכלב לעשר דקות בשביל לנשום אוויר נעשה פרויקט), נבנה איזה נרטיב הישרדותי שרק רצה לעבור ולסיים את הכל ולחזור מהר מהר לשיגרה. רק שהגיע מאי והאישה (עם העבודה החיונית) חזרה למשרד, הילדה חזרה לגן ואני המשכתי לעבוד מהבית וראיתי מעט מאוד את המשרד. לקח זמן לתרגל ולהתרגל ללבד הזה ואיכשהו ליצור שיגרה חדשה (שהופרעה על ידי עוד סגרים, למרות שבהם הילדה המשיכה ללכת רוב הזמן לגן).

המגיפה, כאמור, רק האיצה תהליכים. התחושה הכללית היא שלאט לאט הפכתי להיות סוג של צב, כזה שסוחב את כל הבית שלו על הגב, אבל גם כזה שמגדל מעליו שריון עבה כדי שיוכל להסתתר בפנים כל פעם שהוא סופג עוד מכה. ככל שעבר הזמן לקחתי על עצמי עוד ועוד דברים בבית כדי שנוכל להמשיך לתפקד, והדאגה האינסופית ותחושות האשמה העצמיות כשמשהו לא מספיק מטופל, דחקו החוצה את האני שלי. אחרי יום עבודה מפרך, ערב עם הילדה וטיפול במטלות הבית כבר לא נשאר לי זמן לעצמי. כל זה בזמן שעליה עוברת תקופה מאוד מורכבת, ובחלק מהזמן גם הייתי צריך לטפל בה ולעזור לה. מתישהו השארתי את עצמי בצד הדרך ופשוט המשכתי הלאה, וכשהלבד הפך יותר ויותר לנוכח, הפער הזה כבר היה מורגש ובעייתי מאוד, ואז זה כבר הקרין כלפי חוץ ורק יצר תסכולים ובעיות.

בשנה הזו עושה רושם שהתחיל תהליך של התפוררות מסוימת של היסודות שעליהם החיים שלי עומדים. היסודות עדייו עומדים זקוף ומחזיקים חזק אבל הם יותר חלשים ממה שהם היו ממקודם. דברים שפעם היו טריוויאליים ומובנים מאליהם, פתאום נהיו מורכבים מאוד. דברים שהייתי בטוח שלעולם לא יקרו לך, קורים לך מול העיניים ואין שום דרך למנוע את אותם, גם אם אתה מאוד לא רוצה שיקרו. אפילו העבודה היא כבר לא אי של יציבות ופתאום יש תחושה של חוסר שליטה, של אי הבנה של המצב מסביב, של מעברים תכופים מדי, שלא ממש ברור מה המנהלים שלי רוצים ממני ומה הגדרת התפקיד הנוכחית שלי. כל עוד יש ריחוק מהמשרד, וגם כי יש לי כרגע מנהל ישיר מהודו, לא בטוח שיהיה לזה פתרון בקרוב.

ואלו הם חיי בזמן האחרון. יש תחושה גדולה של ייאוש מהנקודה הזו בחיים שהגעתי אליה ואין באמת כרגע פתרונות לאיך להתחיל לצאת מזה. לפני שאני מתחיל לפתור את כל הבעיות עם הסביבה, אני חייב להתחיל לפתור את התחושות שלי עם עצמי, למצוא דרך להשקיע בעצמי, גם אם זה דברים קטנים וחסרי משמעות שלאט לאט ייבנו דברים גדולים יותר. ואם לא בשבילי אז בשביל תלתלים זהובים שמפוזרים לכל עבר מעל זוג עיניים ירוקות (בדיוק כמו שלי) וקול קטן קטן שמכריז "אני אוהבת את אבא!". שתהיה גאה בי, רק זה שווה הכל. בניגוד למחלה שמסתובבת לה בחוץ, החיסון למה שעובר עליי (שיש שגם יקראו לו מחלה) נמצא בתוכי, ורק אני יכול לפתור את זה (גם אם לא שיתפתי אף אחד בתחושות האלו שלי בגלל בושה). זה בדיוק מה שאני רוצה לאחל לעצמי רגע לפני שאני מסיים עוד הקפה סביב השמש.

2 תגובות בנושא “המילה ההיא ב-ד’

  1. מזל טוב! (מחר, נכון?)
    נשמעת שנה לא פשוטה, שבאה ביחד עם השנה הלא פשוטה הזו שעוברת על כולנו.
    בלתי אפשרי לקחת את כל עול הבית על עצמך בלי להתמוטט בסוף. טוב שדיברתם על זה ומקווה שזה יעשה שינוי לטובה. מקווה גם שהקשיים שעוברים עליה הסתדרו כבר או בתהליכים.
    אם אכן מה שאתה סובל ממנו זה מחלה, אז מעבר לזה שהפתרון נמצא בתוכך, הוא נמצא גם בלקבל את העזרה המתאימה, בלי להתבייש לדבר על זה או להשיג כל דבר שיכול לעזור ולהקל.

    אהבתי

  2. תודה 😊
    זה היה בעיקר פוסט של פריקת תסכולים, הוא לא מספיק לכסות את כל מה שהיה. זה הרבה יותר מורכב מזה, ואני מקווה שיהיו לי מתישהו הכוחות לכתוב על זה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s