מרתף

לילה. באחד הקצוות של פרבר מנומנם וקטן ניצבת לה שכונת וילות קטנה ומנומנת, מהסוג שכל אחד מאיתנו מתישהו חלם לגור בה. באחד הבתים, שצמוד לגינת משחקים קטנה וחמודה, יש משמאל לשער הכניסה גרם מדרגות קטן שיורד כלפי מטה ומאחוריי הדלת אפשר למצוא דירה קטנה עם סלון, מטבחון קטן ושני חדרי שינה. במרתף הקטן (אבל הדי קומפקטי) אני גר בשלושת השבועות האחרונים. שלושה שבועות מאז שסיימתי לארוז את כל התיקים ועזבתי את הבית שגרתי בו בשלושת השנים האחרונות. הוא לא רחוק, הבית ההוא. בסך הכל 5 דקות עם הרכב או 8 דקות ברגל וזה כל מה שצריך בשביל לדלג בין שני הבתים. השארתי שם אישה, כלב, ילדה קטנה וים של זכרונות, טובים ורעים.

טוב, את הילדה לא ממש השארתי מאחור. היא עכשיו פה מאחוריי, בחדר הקטן שהוכן במיוחד בשבילה. היא ישנה פה 3 או 4 לילות בשבוע (לסירוגין, תלוי איפה היא בשבת) ובינתיים עדיין מאוד מתלהבת מהחדר החדש שלה, מהאוהל המגניב שהיא יכולה להתחבא בו ולקרוא בו סיפורים לבובות שלה, ללכת לישון עם בובת הדובי הענקית שלה שיותר גדולה ממני (וזכתה לשם שלמה הבת) ואז לקום באמצע הלילה וללכת את כל הדרך עד למיטה של אבא, לטפס בשקט בלי להעיר אותו ולהירדם לצידו עד הבוקר. חוץ מזה, היא מתלהבת גם מהאפשרויות שיש בטלוויזיה פה עם סרטים וסדרות שלא היו ככה קודם (בגלל ספק טלוויזיה אחר). אני ואמא שלה ניסינו בכל דרך אפשרית לגרום לה להרגיש הכי טוב שאפשר מכל הפרידה הזו, שזה בכלל לא נורא שיש בית של אמא ובית של אבא ומיטה חדשה והמון דברים חדשים ולא מוכרים שצריך להתרגל אליהם ושהיא בעיקר תתלהב ותשמח מזה. למרות זאת, זה מאוד לא פשוט בשבילה ומדי פעם היא מבקשת ללכת הביתה (או לבית של אמא, או את אמא) וקצת קשה להחליק את הגוש בגרון ולהגיד לה שהיום אי אפשר כי היא פה אבל מחר (או מחרתיים או ביום אחר) אמא תבוא לקחת אותה מהגן והיא תהיה איתה שם. אחר כך הבנתי שהיא עושה ככה גם לאמא שלה ומבקשת אותי כשהיא לא מצליחה להירדם בלילה.

זה לא פשוט לקחת החלטה כזו ופשוט לקום וללכת. זה בא מהבנה מאוד עמוקה שהגענו לנקודה שהמצב הפך למחניק מדי ויש צורך בהרבה אוויר, בלהודות בכך שכל רגע נוסף יגרור איתו ויתור על דברים שחשובים לי, על דברים שחלקם גם מגדירים אותי ככה שבפועל זה יהיה בעצם ויתור על עצמי. ככל שאני אוותר יותר על עצמי, ככה הסיכוי שלי להיפגע יהיה גדול יותר, ולא, לא חושב שהייתי מסוגל לפגוע בעצמי באופן אקטיבי, אבל ייאוש ואדישות כללית לכל המצב היה פשוט גורם לי לוותר על הכל ולתת לנפש ולגוף לדעוך מעצמם. כשבסוף חלחלה ההבנה שככה לא בטוח שאני אסיים את העשור (אפילו את העשור הנוכחי של החיים שלי) העדפתי ללכת לאפשרות המורכבת והמסובכת יותר אבל כזאת שאולי תיתן לי מספיק אוויר ומספיק זמן להתחיל לגלות את עצמי מחדש ולהשקיע בעצמי שוב כדי לא להיעלם שוב.

נכון, זה מאוד לא פשוט ולא מובן לאף אחד שסובב אותנו, קרוב או רחוק. מעטים מאוד, אם בכלל, ראו את כל התהליכים שעברו עלינו בשנים האחרונות והובילו לרגע הזה. אני לא חושב שמישהו היה מסוגל להבין את כל הדברים האלו ולראות את המציאות מהעיניים שלנו. יש כאלו שמסרבים להאמין שזה באמת קורה ובמקום לעשות את הדבר הנכון ולחבק, הם רק שולפים חרבות ורק עושים את זה קשה ומורכב יותר. זו לא הדרך, צריך עכשיו בעיקר שקט. אנחנו גם לא הולכים ביניים לשום שלב נוסף בתהליך הזה, אלא נותנים קודם כל לזמן לדבר ולראות איך מסתדרים ואיך מבינים הכל. אני לא יודע לאן נלך ומה נחליט בסוף. זה יכול ללכת לכל כיוון ואין שום דבר מוחלט וסופי (חוץ מהמוות כמובן) ובסופו של דבר מה שיהיה יהיה. זה לא אומר שאם תסתיים תקופה מוגדרת מראש אז נעשה UNDO לכל התהליך, כי עדיין יש תהום עמוקה וגדולה שפעורה בינינו וצריך למצוא דרך לגשר מעליה. עדיף לעמוד בשני הקצוות של התהום מאשר לנסות לבנות בכל הכוח גשר רעוע שלא יחזיק אותנו ויגרום לנו להתרסק למטה.

זה לא פשוט לגור פה במרתף. בגלל שזה למטה, החלונות קטנים יחסית ולא הרבה אור טבעי נכנס מהם. התקווה שלי היא שכשהטמפרטורות יתחילו לרדת מתישהו (זה יקרה, נכון?) אז יהיה אפשר קצת יותר לפתוח את הדלת ולתת לאוויר ואור להיכנס יותר בקלות. בגלל שחם בחוץ, אז בימים שאני עובד מהבית אני ממעט לצאת החוצה במהלך היום ואין לי יותר מדי לאן להסתובב, אז מד הצעדים שלי נותר תקוע על מספר תלת ספרתי של צעדים לאורך רוב שעות היום. אני רק מקווה שהסגר המתקרב (בהנחה והוא אכן מתקרב) לא יגרום לי לשקוע הרבה יותר פה בפנים. מצד שני, העובדה שהדירה הגיעה די מאובזרת ומוכנה, מצוידת בהמון דברים שחסכו קנייה של מכשירים ורהיטים, היא יתרון עצום, למרות שלפעמים זה גורם לי להרגיש כאילו אני בבית מלון לתקופה ארוכה מאוד. עוד לא ממש יצא לי לארח פה אנשים פרט למשפחה שלי וחלק מהמשפחה שלה, אז בימים שאני לבד כאן בלי הילדה זה מרגיש מאוד בודד (מהסוג שהרגשתי לפני עשור, בדירה הקטנה בתל אביב). בסך הכל עברו שלושה שבועות שבהם הילדה הספיקה להיות פה סופ"ש אחד (השבוע יהיה עוד אחד) וכולנו מתחילים להתרגל למצב החדש הזה ובעיקר מקווים שיהיה טוב. זה מאוד מורכב ולא פשוט, אבל המטרה שבסוף יהיה טוב. איך יהיה טוב? זו שאלה טובה מאוד שעדיין אין לי תשובה אליה עכשיו.

חמישה שלבים

1. הכחשה

חודשים ארוכים בהיתי בזוג האורות שהתקרבו אליי במהירות, בלי להבין או לרצות להבין, שמדובר ברכבת ענקית וכבדה מאוד ששועטת בשיא המהירות והכוח לכיווני.אולי הייתה אמונה זה רק משהו חולף,שהכל בסדר ושתיכף הדברים יחזרו למסלול הרגיל והקבוע שלהם כמו שזה תמיד היה. הביטחון שנצבר במהלך השנים נתן לי להאמין בזה רק שזו רק הייתה אשליה וכבר היה מאוחר מדי להבין את זה.

2. כעס

בשלב מסוים התסכול כבר התחיל לעלות אל פניי השטח, כמו הר געש שהלבה שלו מבעבעת ומחפשת דרך לצאת החוצה. הכל מוזן בדלק של אשמה (עצמית וגם לא עצמית), של כפיות טובה ושל אי הבנה כללית. צריך להילחם בכעס הזה, להדחיק ולא לתת לו לצאת החוצה אחרת המשמעות יכולה להיות הרסנית, אבל כמה אפשר לשמור בפנים?

3. מיקוח

בשלב מסוים אתה מוצא את עצמך מוותר. מוותר על עקרונות ואמונות, מקריב חלק מהביחד, נשאר די כלוא בבית (דבר שהתעצם בשנה האחרונה), וכל זה בשביל מה? בשביל איזו תקווה שזה יחזיר את המצב לקדמותו, שזה יזרים אנרגיה מחודשת שאתה כל כך צמא לה, שתרגיש קצת טוב. אתה מוכן להתעלם מנורות אזהרה מהבהבות, מהדברים הכי בסיסיים באמונה שלך, כאילו כרתו לך את אחת הידיים, רק בשביל שביב של תקווה. אבל מה זה שווה לתת אם רק לוקחים?

4. דיכאון

ואז אתה שוקע, מרגיש מובס, רואה את הכל חומק לך מבין האצבעות ולא יודע איזה עתיד ממתין עכשיו. הרכבת עוד שנייה תפגע בך ואין שום דבר שיכול לעצור אותה, ואתה שכל החיים ניסית למנוע את זה מלקרות גם לך, פשוט לא יכול לעשות כלום. רגשי הנחיתות שלך הם עכשיו כאן להישאר ואתה כבר לא יודע מה עוד אפשר לעשות כי ניסית וניסית וניסית, וכלום. והבושה, אתה מתבייש שכל זה קורה לך, לא יודע איך להסביר את מה שעובר עליך לקרובים אליך וגם לאלו שסתם עוברים ליד ולא מבינים, ובטח רק מצקצקים ומבקרים.

5. השלמה

בסוף זה נוחת עליך, בסוף אתה מבין שאם תמשיך ככה ותנסה להחזיק, אתה רק תיעלם. אתה תאבד את עצמך ותפיל את עצמך לתהומות גדולים יותר משם כבר אי אפשר יהיה לצאת. במצב הזה, לא יישאר כלום ממה שאתה מנסה להציל. אז אתה מרפה ועוזב, ומבין שרק ככה תוכל לדאוג לעצמך ולהתחיל לתקן את עצמך, לנסות ולחבר מחדש עד כמה שאפשר את הלב שהתרסק לו לרסיסים. ואתה גם זוכר שאתה לא היחיד פה בסיפור, ויש גם צד שני וצד שלישי, שלו צריך הכי לדאוג. ואין מה לעשות, צריך להתחיל מחדש עד כמה שקשה ומורכב וחונק. רק ככה יהיה סוף טוב.

זה לא נגמר, זה רק הסוף.

המילה ההיא ב-ד’

בשבת האחרונה, באמצע עוד ויכוח שהתלהט בלי סיבה מיוחדת, אמרתי בקול מה שאני מרגיש כבר תקופה ארוכה. מתישהו במהלך השנה הארוכה והמתישה הזו איבדתי תחושה בשריר האושר. כאילו פילטר שחור ירד לי על העיניים ואני לא מצליח להסיר אותו וזה כל מה שאני מצליח לראות, בעיקר אם אני מסתכל קדימה. זה נבנה לאט לאט וככל שעבר הזמן המדרון רק הלך והתגבר, וכמובן שהמגיפה וכל הבלגן שבחוץ רק האיצו את התהליך. האינטנסיביות של השנה האחרונה והעייפות הנפשית קצת משכיחה את ההיסטריה והפחד שהיה פה במרץ ואפריל כשלא ידענו מול מה אנחנו עומדים ושום עזרה והקלה לא נראתה באופק. בימים ההם כשבאמת מיעטנו לצאת מהבית (אפילו לרדת עם הכלב לעשר דקות בשביל לנשום אוויר נעשה פרויקט), נבנה איזה נרטיב הישרדותי שרק רצה לעבור ולסיים את הכל ולחזור מהר מהר לשיגרה. רק שהגיע מאי והאישה (עם העבודה החיונית) חזרה למשרד, הילדה חזרה לגן ואני המשכתי לעבוד מהבית וראיתי מעט מאוד את המשרד. לקח זמן לתרגל ולהתרגל ללבד הזה ואיכשהו ליצור שיגרה חדשה (שהופרעה על ידי עוד סגרים, למרות שבהם הילדה המשיכה ללכת רוב הזמן לגן).

המגיפה, כאמור, רק האיצה תהליכים. התחושה הכללית היא שלאט לאט הפכתי להיות סוג של צב, כזה שסוחב את כל הבית שלו על הגב, אבל גם כזה שמגדל מעליו שריון עבה כדי שיוכל להסתתר בפנים כל פעם שהוא סופג עוד מכה. ככל שעבר הזמן לקחתי על עצמי עוד ועוד דברים בבית כדי שנוכל להמשיך לתפקד, והדאגה האינסופית ותחושות האשמה העצמיות כשמשהו לא מספיק מטופל, דחקו החוצה את האני שלי. אחרי יום עבודה מפרך, ערב עם הילדה וטיפול במטלות הבית כבר לא נשאר לי זמן לעצמי. כל זה בזמן שעליה עוברת תקופה מאוד מורכבת, ובחלק מהזמן גם הייתי צריך לטפל בה ולעזור לה. מתישהו השארתי את עצמי בצד הדרך ופשוט המשכתי הלאה, וכשהלבד הפך יותר ויותר לנוכח, הפער הזה כבר היה מורגש ובעייתי מאוד, ואז זה כבר הקרין כלפי חוץ ורק יצר תסכולים ובעיות.

בשנה הזו עושה רושם שהתחיל תהליך של התפוררות מסוימת של היסודות שעליהם החיים שלי עומדים. היסודות עדייו עומדים זקוף ומחזיקים חזק אבל הם יותר חלשים ממה שהם היו ממקודם. דברים שפעם היו טריוויאליים ומובנים מאליהם, פתאום נהיו מורכבים מאוד. דברים שהייתי בטוח שלעולם לא יקרו לך, קורים לך מול העיניים ואין שום דרך למנוע את אותם, גם אם אתה מאוד לא רוצה שיקרו. אפילו העבודה היא כבר לא אי של יציבות ופתאום יש תחושה של חוסר שליטה, של אי הבנה של המצב מסביב, של מעברים תכופים מדי, שלא ממש ברור מה המנהלים שלי רוצים ממני ומה הגדרת התפקיד הנוכחית שלי. כל עוד יש ריחוק מהמשרד, וגם כי יש לי כרגע מנהל ישיר מהודו, לא בטוח שיהיה לזה פתרון בקרוב.

ואלו הם חיי בזמן האחרון. יש תחושה גדולה של ייאוש מהנקודה הזו בחיים שהגעתי אליה ואין באמת כרגע פתרונות לאיך להתחיל לצאת מזה. לפני שאני מתחיל לפתור את כל הבעיות עם הסביבה, אני חייב להתחיל לפתור את התחושות שלי עם עצמי, למצוא דרך להשקיע בעצמי, גם אם זה דברים קטנים וחסרי משמעות שלאט לאט ייבנו דברים גדולים יותר. ואם לא בשבילי אז בשביל תלתלים זהובים שמפוזרים לכל עבר מעל זוג עיניים ירוקות (בדיוק כמו שלי) וקול קטן קטן שמכריז "אני אוהבת את אבא!". שתהיה גאה בי, רק זה שווה הכל. בניגוד למחלה שמסתובבת לה בחוץ, החיסון למה שעובר עליי (שיש שגם יקראו לו מחלה) נמצא בתוכי, ורק אני יכול לפתור את זה (גם אם לא שיתפתי אף אחד בתחושות האלו שלי בגלל בושה). זה בדיוק מה שאני רוצה לאחל לעצמי רגע לפני שאני מסיים עוד הקפה סביב השמש.

#משפט_אחד_ליום

לפני שנה בערך היא באה עם רעיון של ספר קונספט שקראה עליו איפשהו – לכתוב משפט אחד שמתאר את היום שעבר, על כל יום, ואחרי שנה לראות מה יצא. היא ניסתה להתחיל את זה ודי מהר ויתרה, אבל הדביקה אותי ברעיון. אני ניצלתי את הטוויטר שלי ואת המגבלה שגם ככה יש שם על מספר התווים וניסיתי להתחיל ולהתמיד. לא כל יום היה לי כוח לכתוב משהו, לא כל יום הספקתי אבל מקץ שנה בדיוק, אפשר לראות מה עברנו בשנה החולפת שהייתה די מטורפת. היא התחילה עם סבתא שלי שנפטרה, חזרה לטיפולי פוריות והריון שלא צלח, פריצת דיסק (שלה), צנתור ליד הלב (לקטנה) ולקינוח המגיפה שעדיין כאן. כל משפט נכתב באותו היום, וחלק מהם מקבל משמעות אחרת אחרי כל הזמן שעבר. אז הנה הרשימה המלאה, בלי תוספות ופרשנויות נוספות.

‏1/5/19
זה יום השואה הראשון שבו אין לי אף קרוב משפחה שהיה שם ושרד, ופתאום החלל הגדול מורגש מאוד‎

‏2/5/19
את הפרופורציות הנכונות ליום הזה מקבלים בסופו, כשאצבע קטנה ננעצת לי בחזה וקול דקיק מלווה בחיוך גדול מלא תלתלים מבשר "הנה אבא"

‏3/5/19
זה כל כך נחמד שלפעמים הכל מסתדר, לקטנה יש גן בשישי והזוגית לא צריכה לעבוד ואז אפשר לצאת לארוחת בוקר זוגית קטנה רק שנינו כמו פעם

‏4/5/19
עוד סבב התחיל, שוב כולם יורים ושוב כולם יודעים שמחר זה ייגמר בלי שום הכרעה או תוצאה כי למה לשבור את הראש ולהפסיק את זה באמת

‏5/5/19
לא יודע אם זה מזג האוויר המשתגע, המצב הביטחוני או השותף למשרד והקולגה (עד לא מזמן), אבל אחד מהם בטח אחראי למיגרנה המפלצתית שהייתה לי היום

‏6/5/19
מה הקטע שלך ילדה תמיד להתעורר כשאני בשירותים רגע לפני שאני הולך לישון?

‏7/5/19
מזל שיש סוף שבוע ארוך להתנתק ולהתאוורר מהעבודה, כי מזמן לא היה לי שבוע כל כך מתסכל ומאכזב ברמה של בא לי לקום וללכת מפה

‏8/5/19
לא מאמין שנרדמתי מול הטלוויזיה ופספסתי עוד ערב מטורף של כדורגל 🤦🏻‍♂️

‏9/5/19
יש משהו ביום הזה, שלא משנה כמה חרא ומעצבן לפעמים לחיות כאן, שמבינים שזה הבית ולפעמים אפילו קצת גאים בו 🇮🇱

‏10/5/19
זה נורא מוזר להיזכר פתאום שהיום יום הולדת למי שכבר לא איתנו, ואיך פתאום החוסר הזה מורגש דווקא כשכל המשפחה מתאספת ביחד

‏11/5/19
לפעמים, כל מה שצריך זו תמונת מראה בשביל לדעת כמה הזוגיות שלנו טובה

‏12/5/19
לפעמים אין ברירה וצריך לג'נגל עוד כמה כדורים באוויר כדי להשאיר את הראש מעל המים, ולא משנה כמה זה מסובך

‏13/5/19
לפעמים כשהיא נשברת וכואבת, אני צריך להיות בשבילה אי של יציבות שיאסוף אותה, יחבק ויחזק, למרות שמבפנים אני מרגיש אותו הדבר כמוה

‏14/5/19
חצי גמר אירוויזיון זה נחמד, אבל עדיף לשמור כוחות לגמר

‏15/5/19
היסודות שלנו עמידים ויציבים, שום דבר לא יכול להרעיד אותם

‏16/5/19
לרגע היום הרגשנו כאילו אנחנו באמצע סרט זומבים, כשהילדה החליטה שזה רעיון חכם לנסות לטעום את אחד הצבעים שלה

‏17/5/19
הם האנשים הכי נחמדים בעולם והם תמיד יפתחו את הבית שלהם בשבילנו, ועדיין זה ממש לא נעים ליפול על סבא וסבתא שלה רגע אחרי שיצאנו מהם כדי ללכת הביתה בגלל שהמצבר של האוטו שבק חיים והיינו צריכים לחכות שעתיים כדי שיחליפו אותו

‏18/5/19
לערב אחד בשנה, מגיע לכולנו קצת טראש

‏19/5/19
הקטנה עוד רגע בת שנה וחצי, והיחס של ההורים שלי כלפיה מפתיע אותי כל פעם מחדש, מי לטובה ומי לרעה

‏20/5/19
לא ראיתי משחקי הכס, ואין לי שום בעיה עם זה

‏21/5/19
Here we go, one more time

‏22/5/19
כשקבעו חג והחליטו לציין אותו עם מדורות, אף אחד לא חשב על התחממות גלובלית, שרב מטורף באמצע האביב בלי סיכוי לגשם שינקה הכל באופק ומלא זיהום אוויר

‏23/5/19
דווקא היום שמענו על זוג שייתכן שהם בדרך להתגרש, וזה חיזק אצלי רק יותר את התחושה שהדבר שאני רוצה יותר מהכל הוא להזדקן איתה ביחד

‏24/5/19
מאז שהתחתנו אני כבר לא מסוגל ללכת לחתונות של אחרים, פשוט כי אף חתונה לא הייתה מוצלחת כמו שלנו

‏25/5/19
הרגע הכי טהור בסופ"ש: אני מסיים לשיר לקטנה שיר ערש כדי לנסות להרדים אותה, והיא בתגובה מתחילה למחוא לי כפיים

‏26/5/19
הזוגית נפלה לטראש שנקרא "חתונה ממבט ראשון" והמסקנה שלי מהאזנה פסיבית מאוד היא שאני צריך להודות כל יום שפגשתי אותה ושהתחברנו

‏27/5/19
כמעט כולם אומרים שהקטנה מאוד דומה לי ולפעמים קשה לי להאמין לזה כי היא פשוט כל כך יפייפיה

‏28/5/19
עברתי למשרד חדש בעבודה, קטן יותר, רחוק מחלון (שגם ככה לא גדול) ועם אנשים פחות מוכרים וקשורים אליי, כאילו לא מספיק מורידים לי את המוטיבציה בזמן האחרון

‏29/5/19
פצה היום בת שנה וחצי, והיא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים

‏30/5/19
אני צריך לבלות יותר זמן איכות עם הבת שלי

‏1/6/19 א
עד מתי השכמות בשבת לפני שבע לפנות בוקר?

‏1/6/19 ב
כמה זמן לא ראיתי משחק גמר בפאב…

‏2/6/19
תגיד, כלב, מה הקטע שלך להתלהב נורא מטיול, לרדת בהתלהבות במעלית, לעשות פיפי פעם אחת ואז להיעמד באמצע השביל ורק לרצות להסתובב ולעלות הביתה וזהו, כשאבא שלך כבר מוכן לטיול לילה מושקע?

‏3/6/19
הימים האלו של תחילת החודש, כשהיא טובעת בעבודה שלה, הם אלו שאני עושה הכל כדי להראות לה מה אני מוכן לעשות בשבילה, מלהכין לה אוכל ועד לצאת מוקדם כמה פעמים בשבוע, לקחת את הילדה ולבוא לאסוף אותה מהעבודה

‏4/6/19
ראשי צוותים רואים אנשים, מנהלי פרויקטים רואים רק מספרים

‏5/6/19
סוף שבוע ארוך של חג מתחיל כבר ממחר בחגיגה של כל המשפחה ביחד

‏6/6/19 (יום הנישואין שלנו)
לא משנה שהספארי היה מלא (בעיקר בחוגגי עיד אל פיטר), שהילדה רצתה רק לראות את הפיל, שכל הבוקר השתנה ושעד שהגענו למסעדה לדייט בסוף היום אז הילדה התעוררה וסירבה לחזור לישון, היה לי יום של כיף ואושר ביחד עם המשפחה שלי וזו בדיוק המהות של היום הזה בשבילי

‏8/6/19
ערב חג ראשון שאנחנו מארחים בבית החדש – צ'ק

‏9/6/19
כשאני מסתכל על האחים שלי, על ההתנהגות שלהם ועל הבחירות שהם עשו בחיים, אני מרגיש קצת יותר טוב עם הדרך שבחרתי לעצמי והכיוון שאליו אני הולך

‏10/6/19
האישה בעבודה, הילדה בגן, ורק אני בבית רואה אוונג'רס ומקפל כביסה כי אצלי בעבודה כן חוגגים אסרו חג

‏10/6/19 ב
Baby, you CAN drive my car

‏11/6/19
תנו לילדה ג'ימבורי והיא לא תרצה לעזוב גם אחרי שעה של התרוצצות בלתי פוסקת כשבחוץ כבר מגישים אוכל, יש מתקנים אחרים, ההורים מותשים והנסיעה הביתה רק מתארכת

‏12/6/19
אחרי כמעט 9 שנים של נהיגה לבד על הרכב, אני צריך להתחיל להתרגל לחלוק וגם לחזור לאוטובוסים, וזה לא כזה פשוט לי

‏13/6/19
לשחרר

‏15/6/19
אני לא אדם אלים, אבל אם לא הייתי מתעכב היום כמה דקות, כנראה שהייתי מכה מישהו שבהחלט זה היה מגיע לו

‏16/6/19
בינואר האחרון עברתי בעבודה מפרויקט מצפון אמריקה לאחד שבמרכז אמריקה, ובאופן מאוד לא מפתיע גם הניהול שלו הפך להיות לגמרי כמו של רפובליקת בננות ממוצעת

‏17/6/19
מפתיע כמה מוות של אדם, גם אם לא היה קרוב אליי במיוחד, מסוגל לערער קצת את כל היום ולהעלות יותר מדי מחשבות ושאלות פתוחות על החיים

‏18/6/19
כשמנהלים גדולים עוצרים את העבודה של כולם לשעתיים רק בשביל לספר כמה הם מוצלחים, אפשר להרגיש מספיק בנוח לחתוך הביתה מוקדם כדי להוציא את הילדה מהגן ולבלות איתה את אחר הצהריים

‏19/6/19
לפעמים אני תוהה אם אני מתישהו אצליח למצוא זמן להשקיע קצת יותר בעצמי במקום לקרוס כל לילה מעייפות

‏20/6/19
מחר יש לקטנה מסיבת סיום בגן (בלי קשר שיש עוד חודש וחצי לחופש) ומאוד קשה להסתיר את ההתרגשות אפילו שהם כאלו קטנטנים

‏21/6/19
פייר, באמת התרגשנו

‏23/6/19
אהבה זה לתת לקרוס כשהיא צריכה ולדאוג להכל מסביב כדי שיהיה הרבה יותר קל לקום ולחזור אחר כך

‏24/6/19
זה לא כיף לראות את הקטנה חולה, אבל מחר אני נשאר איתה בבית ולמרות שלא יהיה קל, אני קצת מצפה לזה

‏26/6/19
מאז שהיא נולדה, כל דבר ידיעה חדשותית שקשורה לילדים מקפיצה אותי, במיוחד הערב עם עודף של סיפורים קשים (ילדים במשפחתון שעברו התעללות, ילדים שברחו מהגן והשיא בתמונה של האב ובתו ממקסיקו ששברה את הלב)

‏27/6/19
I'm too old for this sh*t

‏28/6/19
לא ברור מה נצץ היום יותר, הגלים שהתנפצו אל החוף או העיניים של הקטנה שראתה אותם בפעם הראשונה

‏29/6/19
לפעמים צריך פשוט להניח את כל הבלגן של הבית בצד ולעשות סופ"ש אחד של כיף בשביל הילדה, רק כדי לראות את ההנאה שלה מלגלות דברים חדשים שלנו נראים כבר מזמן טריוויאלים

‏30/6/19
אל הסודוקו שאנחנו עוברים בשבוע הראשון של כל חודש בדמות העבודה שלה שמאיימת לבלוע אותה (שבוע משכורות), הצטרף מהחודש מימד נוסף של מי צריך וייקח יותר את האוטו, אבל אני מספיק בוטח בה שתיעזר בו כמה שיותר עכשיו

‏1/7/19
סימנים שאני מזדקן וממש לא מטפל בעצמי כמו שצריך: צרבתתתתתתתתתתתתת

‏3/7/19
כל כך עייף, סוחב יותר מדי חוסר בשעות שינה טובות

‏4/7/19
אומרים עליי שאני בחור שקט, ואולי השקט שלי הוא מה שגורם לקטנה להירדם עליי כל לילה (ואולי אני גם מנסה לגנוב עוד כמה רגעים קטנים איתה)

‏5/7/19
ייאוש הוא הרמה הגבוהה ביותר של אכזבה

‏6/7/19
עד שלאמא שלי יש קצת זמן לבוא ולהיות קצת עם הנכדה שלה, הקטנה ואמא שלה לא הרגישו טוב ונאלצנו לבטל, ואני לא יודע מה יותר גדול כרגע – התסכול שלי או הזמן שייקח עד שתהיה שוב הזדמנות כזו

‏7/7/19
אני אדם שקט לא כי אין לי מה להגיד, אלא כי עד שאני אומר משהו בא מישהו ומזכיר לי למה אני מעדיף לשמור את מה שאני חושב בעיקר לעצמי

‏8/7/19
חבר צוות חתם היום על חוזה שכירות בפרבר המנומנם בעקבות המלצה שלי וגרם לי להרגיש סוג של תושב ותיק ומקומי, ופחות ההוא שבא מבחוץ

‏9/7/19
אבא שלי וזוגתו מטיילים עכשיו בסקוטלנד ושלחו לנו תמונות מהנקודה (כמעט) הכי צפונית בבריטניה וגרמו לנו לקנא נורא ובעיקר לרצות להיות שם גם כן

‏10/7/19
יום חופש מהעבודה, כי "מאמי, יש איקאה סייל וצריך לקנות מלא דברים לבית אז הולכים, טוב?" היה ארוך מדי

‏11/7/19
אין כמו תחושת הסיפוק שזורמת בכל הגוף כשאתה מצליח להשיג את הכרטיסים הכי מוצלחים למופע של סוף הקיץ בעבודה למרות שאין סיכוי שבעולם שתלך אליו

‏12/7/19
לא יודע מה יש במשפחה שלי שכל מפגש איתה מוציא ממני את האוויר לכמה שבועות

‏13/7/19
כבר חשבנו איזה הודעות אבל אנחנו מוציאים להורים, איך אנחנו מנסים להסביר לקטנה שהוא איננו ואיך מלמדים אותה שיש לו תחליף, אבל אז משום מקום הצלחנו למצוא את בובו

‏14/7/19
הרגיש נפלא לחזור מהליכת ערב עם פודקאסט באוזניים לראשונה מזה המון זמן שלא הזזתי את עצמי קצת, וכל זה למרות שתקענו פיצה לארוחת ערב (צרבת…)

‏15/7/19
ברגע שמבינים איך לעשות את זה, לגדל ילד זה יותר פשוט ממה שזה נראה בהתחלה, אבל לחנך ילד זה כבר האתגר האמיתי

‏16/7/19
לא להאמין, אבל אשכרה יצאנו הערב לדייט (טוב, לסטנדאפ שמוקדש להורים עייפים, אבל עדיין יצאנו)

‏17/7/19
היום נחרדנו לגלות שלכמה רגעים הפכנו להיות ההורים שלנו ומאוד מהר עשינו הכל כדי לחזור ולהיות ההורים שהילדה שלנו באמת צריכה

‏18/7/19
לפעמים אני תוהה אם בעתיד הבת שלי תשב להקשיב לאלבום מוזיקה שלם (אם בכלל יהיו כאלו), רק בשביל לגלות בו איזה שיר נסתר שאף אחד לא מכיר ושנתקע בראש לשבועות

‏19/7/19
תן לילדה שלך את העצמאות שהיא מבקשת וצריכה, והיא תחזיר לך עם יום נפלא שביליתם ביחד ועם הרבה אהבה

‏21/7/19
אל אל 🇮🇱

‏22/7/19
זה אולי צנוע מאוד כמו כל שנה, אבל תמיד יש תחושה קטנה ומשמחת כשמגיעה השיחה עם המנהל שלי שבה הוא מבשר על ההעלאה השנתית

‏23/7/19
פעם היינו צוחקים על כל הרולידרים והסופר ננים למיניהם והעצות שלהם, עכשיו כשזה היום יום שלנו אנחנו די תופסים את הראש במבוכה בניסיון להיזכר מה הם אמרו לנו בעצם

‏24/7/19
אבל היית כל כך חייכנית, פעלתנית ושובבה כל אחר הצהריים, איך פתאום יש לך חום של 39.5?!

‏25/7/19
מסוג הימים שכל דבר שיכול להשתבש באמת השתבש, ועדיין כל רגע קטן עם שובבה קטנה (עם חום קטן) היה מעודד מאוד

‏26/7/19
זה לגיטימי לרצות שבת שקטה בלי הורים אחרי כמה ימים שהקטנה עם חום ושבוע עמוס למדי (שלא לדבר על זה שמיד מתחיל), נכון?

‏27/7/19
טוב, ילדה, אני מקווה שמזרקת הקיא שלך מהווה אקורד סיום לסופ"ש המחלה שלך, אפילו שגם מחר את נשארת בבית

‏28/7/19
כל יום כמו נס
שמור עליה אני מבקש

‏29/7/19
במיוחד לאור כל החדשות האחרונות, היה משמח מאוד לראות את בת 1.8 הולכת היום לגן בשמחה אחרי סופ"ש ארוך של מחלה בבית ומשאירה אותי לטפל הפעם באמא שלה

‏30/7/19
הרגע הזה שבו אתה מבין שהגיע הזמן לקחת אחריות על ההורים שלך (או לפחות על אחד מהם) תמיד מגיע מוקדם מדי

‏31/7/19
יש ימים שכל מה שתזכור מהם זה כמה עייף היית

‏1/8/19
מה קשור כאב אוזניים עכשיו?

‏4/8/19
זה כל כך מבאס ללכת לקנות משהו במכולת, להגיע הביתה ורק אז לגלות שהוא פג תוקף, ולמה לעזאזל זו האחריות שלי לבדוק את זה?

‏5/8/19
סיכום ערב פתוח ראשון בגן החדש: כל האבות התמקדו בלשמח את הילדים ולדאוג שהם נהנים, כל האימהות חיפשו את כל הפגמים האפשריים ותוך כמה זמן אפשר להוציא את כולם מהגן (וכבר יש קבוצת וואטסאפ לזה)

‏6/8/19
לראשונה מזה שנה וחצי, הילדה החליטה בימים האחרונים שהיא מעדיפה את הבקבוק שלפני השינה יחד עם ההירדמות על אמא שלה במקום עליי, ולא, זה בכלל לא מפריע ומציק ומוזר לי

‏8/8/19
נחמד לסיים שבוע עבודה מפרך עם תחושת ניצחון קטנה

‏9/8/19
אהבה זה לפעמים להיכנע לשגעונות שלה רק בשביל להוכיח לה כמה אני אוהב אותה וכמה זה לכל החיים

‏10/8/19
איך אני משכנע את הבוס שלי בבוקר שאני לא אגיע בגלל מחלת כלב?

‏11/8/19
איך זה שדווקא אחרי יום שבו אני נשאר לעבוד מהבית, אני מרגיש סחוט במיוחד בסיומו?

‏12/8/19
אם אפשר בבקשה, אז שכל בני הבית יהיו בריאים, או לפחות לא חולים ביחד

‏13/8/19
כן, זה הכי הגיוני להודיע באמצע היום על ישיבה עם הלקוח של 4 שעות מחמש אחר הצהריים בלי אפילו לתת דרך להצטרף לישיבה, כאילו אין לאף אחד משפחות או חיים או שממש לא בא לו לשמוע איך נשמע מקסיקני על הבוקר

‏14/8/19
אחרי הכלב והאישה הגיע גם התור של הילדה להיות חולה ושלי להישאר איתה בבית מחר, ואני מקווה שזה ייפסק כאן כי אני לא כזה מצטיין בטפל בעצמי

‏16/8/19
יום שני עם ילדה חולה בבית: עדיין עם חום, הקיאה עליי, הלכנו לרופאה רק בשביל "זה בטח רק קירור" ועכשיו כל מה שצריך זה להבריא כדי שהיא תוכל להתחיל את החופש שלה

‏17/8/19
לילדה לקח 40 דקות להיפתח לסבתא שלה ולהושיט לה יד קטנה כדי ללכת ביחד בגינה, ולמרות זאת קשה לי להאמין שהמסר של חוסר ההשקעה נקלט

‏18/8/19
מילים שאתה נחשף אליהן לראשונה כשיש לך ילדה קטנה: אדמדמת

‏19/8/19
כל מצעדי העשור האלו שיש עכשיו גורמים לי כבר יומיים לזמזם all bounce for mu mu land 🤦🏻‍♂️

‏20/8/19
אם למרות שחקרתי ובדקתי והבאתי לכם את הפתרון הנכון, אתם עדיין מתעקשים לבחור בפתרון הלא נכון והלא הגיוני שאתם הצעתם, כנראה שאתם מבינים טוב יותר ממני במה שאני עושה ולכן תתמודדו לבד עם הבאגים שתיכף יצוצו לכם

‏21/8/19
אני קצת (הרבה) מקנא בה על השבוע המדהים שהיא חווה עם הקטנה שלנו ועל כל החוויות שלהן ביחד בזמן שאני תקוע בעבודה

‏22/8/19
נדמה שרק אתמול העברנו אותה מהעריסה למיטת תינוק, מתי היא הספיקה כל כך לגדול בשביל לעבור למיטה של גדולים?

‏23/8/19
אני תוהה אם כל אחד שהתלונן והתמרמר היום על מצעד העשור של הניינטיז באמת גם ישב וטרח ועבר על רשימה של מעל 500 שירים וברר מתוכם את ה-10-30 שהוא באמת אוהב ולא רק את אלו הראשונים ברשימה בשביל האין פרס שהם הציעו


‏24/8/19
מנסיך להרדים אותה בצהריים אבל היא בוכה וצורחת ומשתעלת כל כך חזק עד שהיא מתחילה להיחנק עד שאמא שלה באה בריצה, לוקחת אותה על הידיים ומיד הבכי משתתק ואחרי רגע אנחנו שומעים קול קטן ושובב שאומר לנו "בופי"

‏25/8/19
סיכום היום הראשון של ‎#קייטנתאבא: ג'ימבורי וחיות לליטוף זה כיף כל עוד עושים את זה במקום עם הרבה מזגן ולא בחוץ בשבוע הכי חם של השנה, אחרת זה גורם לי לשכוח איפה שמתי את אחת הבובות שהיא הכי אוהבת ‎?

‏26/8/19
סיכום היום השני של ‎#קייטנת_אבא: הסבים והסבתות של היום (ובפרט סבא וסבתא רבא) לא מצליחים לתפוס כמה העולם של היום שונה מזה שבו הם גידלו ילד, כמו העובדה שצמחנו משני חצאי ערוצים ל-5 ערוצים רק לילדים פלוס יוטויב, נטפליקס ושות'

‏27/8/19
סיכום היום השלישי של ‎#קייטנת_אבא: יום שהיה מושלם לכל אורכו התרסק לגמריי בשעות הערב, שבהם נדרשתי להפוך לסופר אבא שמנסה לתפקד לבד בניגוד לכל ערב רגיל

‏28/8/19
הילדה מהממת וזה כיף לגלות את האישיות המתפתחת שלה, אבל העובדה שמאתמול אני די חד הורי בגלל שווירוס החליט לתקוף את הזוגית ולגרום לה לא לצאת מהמיטה, די גורמת לשבוע הזה להיות מאתגר במיוחד

‏29/8/19
סיכום היום החמישי של ‎#קייטנת_אבא: למרות שהיינו בג'ימבורי הכי יקר וגם הכי גרוע השבוע, עדיין היום מסתיים עם תקווה לחזרה מהירה לשיגרה בקרוב מיד אחרי היום האחרון לקייטנה מחר

‏31/8/19
‎#קייטנת_אבא הסתיימה רשמית, מחר מתחילים ימי הסתגלות לגן החדש, ופייר, מתרגשים כמו לפני שנה

‏1/9/19
כנראה שימי ההסתגלות הם גם להורים, כי היום היה לי קצת שעות בעבודה (בהם הספקתי רק לעבור על רוב ה-700 מיילים שחיכו לי) והרבה שעות עם הקטנה, ומחר יהיה יותר

‏2/9/19
אז אחרי 6 ימים של קייטנת אבא ויומיים הסתגלות שהייתי איתה בבית אחרי הגן (וממש קצת ניסיתי לעבוד), מחר אני חוזר למשרד ליום מלא וישירות לתוך פרודקשן, כאילו שאין לי מספיק כאב ראש עכשיו

‏3/9/19
תמיד יום שמוגדר נפיץ יהיה רגוע במשך כל שעות היום עד שעה לפני שתכננת לצאת הביתה ואז יקרה כל הבלגן האפשרי

‏6/9/19
עם כל האהבה שאפשר לתת למישהו, מאוד קשה לראות אוכל נלקח מהיד של הבת שלי, גם אם מדובר בכלב שלנו שלא מבין ולא שומע שאומרים לו לא

‏7/9/19
יש דברים שממש לא התגעגעתי אליהם, גם אם הם לא מכאיבים לי פיזית בבשר וגם אם אני יודע לאן זה אמור להוביל ואיך זה יכול להסתיים

‏8/9/19
לפעמים פרספקטיבה נכונה יכולה להפוך בוקר אינטנסיבי והזוי לקל יותר ואת כל היום שבא אחריו לקל יותר

‏9/9/19
כן, תציק לי ב-23:00 בלילה ותצפה שאקח אותך טרמפ לטיול מהעבודה מחר, כידוע שאתה מאחר כרוני ובטח תסתבך בדרך

‏10/9/19
היה היום חם וצפוף בירושלים הזו שלכם וגם די מהנה, רק חבל שהחליטו להוציא אותנו מהעיר רחוק רחוק לחור בשביל ארוחת צהריים בינונית שאפשר לאכול גם במשרד

‏11/9/19
מתישהו יגיע היום שבו הבת שלי תשאל אותי על היום ההוא לפני 18 שנה (כי תמיד עוסקים בו סביב התאריך הזה) וגם היום קשה להבין ולתפוס את מה שהיה אז ולפרט איך באמת הרגשתי מול התמונות

‏12/9/19
אבל למה את בוכה וצורחת במקום להניח את הראש שלך על הכרית, לעצום עיניים ולהירדם?

‏13/9/19
השבוע הזה היה ארוך, עמוס, מתיש ומרוקן אנרגיות, אבל הוא היה רק קדימון למחר שאמור להיות כל הדברים האלו ביחד

‏14/9/19
המנטרה היומית: בסוף מספיק רק אחת מוצלחת

‏16/9/19
יום אחד אני אנקום בצוות שלי שמשאיר לי לנקות אחריו את כל הבלגן ולעבוד עד כמעט אמצע הלילה

‏17/9/19
אחרי היום הזה, על מה שנשאר לנו זה לחכות לתוצאות האמת ולא, אני לא מדבר על הבחירות

‏19/9/19
יומיים מאומצים בעבודה שכמעט גמרו אותי, ואפשר לצאת קצת יותר רגוע לסוף השבוע

‏20/9/19
ילדה, את בסך הכל 3 שבועות בגן החדש, איך למדת לשיר בית שלם של שיר לחג ושגם נבין אותך?

‏21/9/19
היה זה יום חמים
והקבוצה שוב ניצחה
הוא היה מבולבל
אמר פרשן משופשף
נרדמו עשרות אנשים
סיים קריין הטלוויזיה
נקווה שיהיה שקט
עכשיו הפרסומות

‏22/9/19
אני ממש לא אוהב את העובדה שזה נהיה הרגל לעבוד מהבית בשעות הלילה

‏23/9/19
מי שמביא אמן חושים להרמת כוסית לראש השנה, שלא יתפלא אם העובדים יירדמו לו בעבודה כל השנה

‏24/9/19
מחר אני הולך פעם ראשונה לראיין אנשים לעבודה ועוד לא החלטתי אם זה מוזר או מפחיד

‏25/9/19
רציתי לכתוב על הראיונות שהיו לי היום ועל הנזיפה שנתתי למישהו מהצוות שלי, אבל אז ראיתי את החיוך של הבת שלי כשהיא ראתה את השנה טובה שהכנו לה ושום דבר אחר כבר לא מעניין

‏26/9/19
כמעט נגמר השבוע, עכשיו אפשר לילה אחד של שינה רציפה?

‏27/9/19
ילדה, זה שקנינו לך מיטת מעבר לא נותן לך את האפשרות לקום ולצאת ממנה כשמנסים להשכיב אותך לישון

‏28/9/19
לא בריא כל המתח הזה לפני החג

‏29/9/19
כנראה שצריך לסגור שנה עם שלילי (ככל הנראה) כדי שהשנה שתתחיל תהיה חיובית

‏30/9/19
מכיוון ההר הכל רגיל
אוקטובר הטוב עומד להתחיל
(עמיר לב)

‏1/10/19
אין כמו בוקר חג בים בשביל לנקות את הראש לקראת יום הטירוף שמחכה לי מחר

‏2/10/19
לרגע אחד קטן שמעתי אותה מתפוצצת מאושר דרך הטלפון וכל הדברים המורכבים, המתוסבכים והמתסכלים ביום הזה התפוגגו כלא היו

‏5/10/19
איכשהו, אני עם פחות כוחות אחרי סוף השבוע הזה, ולמרות זאת צריך להמשיך להחזיק אצבעות בכל הכוח

‏6/10/19
אולי יום אחד יהיה לי מספיק אומץ לשאול אותו איך היה לו שם באפריקה באוקטובר ההוא, שנת 73

‏7/10/19
יוצא לשבוע חופש מהעבודה (עדיין לא בטוח לגמרי) אבל יותר מהכל צריך קצת חופשה אמיתית, בלי דאגות או לחצים, כזו שאפשר קצת לנשום בה

‏9/10/19
אני מאוד מקווה שבסוף כל התקופה הזו, הלחוצה, העמוסה והמתישה, יש איזה פרס בדרך, ובשביל זה צריך להחזיק אצבעות עד מחר בצהריים

‏10/10/19
המיגרנה עברה, הכאב ראש נשאר

‏12/10/19
כשיש ילדים, הרצף שישי-שבת-שישי-שבת וכו' פתאום הופך להיות הרבה יותר מתיש מאשר מרגיע, אז לא פלא שהמיגרנות והצרבות משתוללות

‏13/10/19
15 שנה מאז שהשתחררתי, וזה באמת נראה כמו חיים אחרים לגמרי

‏14/10/19
היום הזה הלך יותר טוב ממה שחשבתי

‏15/10/19
לא רוצה להיות עצוב ולא יכול להיות שמח
לא רוצה להרגיש הקלה ולא יכול להרגיש אכזבה

‏17/10/19
נגמר, עכשיו הזמן לנוח

‏18/10/19
התכנון היה לחגוג מחר, אבל לשנינו פשוט אין ראש לזה עכשיו

‏19/10/19
היום הזה הלך הכי הפוך ממה שתכננתי, אבל לא חושב שהייתה ברירה אחרת

‏20/9/19
האישה הייתה כל היום באפיסת כוחות אחרי לילה מלא כאבים חזקים, הקטנה שלשלה כמה פעמים, ואפילו הכלב מתגרד ומשיר שיער בכמות שגרמה לאיירובוט לנטוש לחופשה ללא הגבלת זמן, ובסוף היום כל מה שנשאר לי לשאול זה מי מטפל בי

‏21/10/19
יאללה נו, לפחות הרווחנו עוד יום ביחד ועם הילדה בבית מחר, כי בסוף עוד נתגעגע לרגעים ולימים הקטנים האלו ביחד

‏24/10/19
עייפתי מהשבוע הזה

‏25/10/19
יום אפור שנגמר בסופת רעמים והמון גשם זה בדיוק מה שהייתי צריך בשביל לסיים כבר את השבוע הזה ולהתחיל אחד חדש, נקי יותר

‏26/10/19
מחשב חדש בעבודה יוצר הרבה עבודה רק בשביל שיהיה אפשר בכלל לעבוד

‏28/10/19
מיגל ויטור הוא ללא ספק השחקן הכי אוברייטד בליגה בחמש השנים האחרונות, והמשחק הערב רק חידד אצלי את זה

‏29/10/19
כשהיא לא פה, השקט בבית רק מייצר עוד ועוד געגוע

‏30/10/19
האישה דפקה קצת את האוטו היום, וכל מה שהיה לי להגיד זה אל תדאגי, גם ככה אנחנו מחזירים אותו בשבוע הבא

‏31/10/19
אוקטובר לא היה כזה טוב, בתקווה שנובמבר יהיה קצת יותר טוב מזה

‏2/11/19
כבר הפסקתי מזמן לספור כמה שיערות הלבינו לי מרוב דאגה לה

‏3/11/19
הילדה מתחה קצת יותר מדי את הגבולות שלי הערב (שגם ככה היו רחוקים מאוד מהרגיל) וצעקתי עליה, והבכי שבא אחר כך פורר אותי לרסיסים

‏4/11/19
זה כזה מוזר להיפרד מרכב אחרי 3 שנים, ואז פשוט להבין את כל מה שעברנו בשלוש השנים האחרונות וכמה שזה היה פסיכי

‏5/11/19
שנה למעבר דירה, אולי ההחלטה הכי טובה שעשינו ביחד

‏6/11/19
הילדה, הכלב, הבית, כל העומס הפיזי עליי לא יגרום לי לקרוס בסוף, אלא רק העומס הנפשי מכל מה שאנחנו עוברים

‏7/11/19
שמור לי עליהן, אין לי כלום בלעדיהן

‏8/11/19
כמה אני מתוסכל, עייף ובמתח? ובכן, יותר מפעם אחת הלילה ובלילה שעבר הייתי בטוח שהקטנה קמה מהמיטה ומסתובבת בבית למרות שבפועל היא רק ישנה בשקט

‏9/11/19
לאט לאט אני מוותר על שאריות הגאווה והכבוד שלי בתור זה שעושה הכל בבית, רק בשביל לא לקרוס לגמרי

‏10/11/19
אוקיי, וירוס, הגיע הזמן להוריד מולך את הכפפות כי זה נמשך יותר מדי זמן וכל הכוח שלנו נגמר מולך

‏11/11/19
זה לקח 5 ימים אבל היום קיבלנו באמת את העזרה שהיינו צריכים, וסוף סוף אפשר לראות שיפור בהכל, כולל במצב הרוח בסוף היום

‏12/11/19
אז חזרנו לשגרה היום, בערך (בבית וגם בארץ)

‏13/11/19
החליפו לי את ההודי בצוות (וגם הוא רק 50% מהזמן) והתחושה שלי היא שפשוט החליפו טרבל מייקר אחד באחר

‏14/11/19
יש ימים שאתה פשוט מרגיש שכל הגוף שלך מתפרק לאט לאט

‏15/11/19
הרגע הקטן הזה בחיים שאתה כל כך גאה בה ושמח רק כי למרות המצב שלה היא סוף סוף הצליחה להלביש ולסרק את הקטנה אחרי המקלחת, לראשונה מזה שבועיים
‎#פרצה_דיסק

‏16/11/19
הקטנה שרה היום עם הטלוויזיה את לאבא שלי יש סולם ומשהו בי התכווץ ממבוכה ואושר

‏17/11/19
כאבי הגב שלי עכשיו הם בדיוק הסיבה למה קנינו מדיח

‏18/11/19
אני לא יודע מי החליט דווקא ככה, אבל אין מקום יותר מביך לאסוף חבילות מחנות של חיתולים למבוגרים

‏19/11/19
אני יודע כמה קשה לה, כואב לה, משעמם לה, כמה היא מתוסכלת וכמה אין לה כוח מהמצב הזה שנכפה עליה, אבל היא עדיין, ותמיד תהיה, הגיבורה שלי

‏20/11/19
זה אף פעם לא טוב ללכת לישון מודאג

‏22/11/19
להיפגש עם מישהי אחרי שנתיים שלא נפגשנו פתאום נתן לנו את כל הפרספקטיבה לחיים שלנו, במיוחד לאור אירועי החודש וקצת האחרונים

‏23/11/19
מצחיק אותי שיש מי שבוחר להגיד לי שדווקא בתקופה המורכבת שעוברת על המשפחה הקטנה שלנו, טובת הילדה מעל הכל, במיוחד שמי שאמר את זה לא באמת נוכח בחיים שלה ולא יודע איך אני מתפקד כאבא מאז שהיא נולדה

‏24/11/19
ובהמשך לציוץ של אתמול, אם האירוע הוא בשביל הילדה וכדי לשמח אותה, אז מי שיוזמן יהיה זה שהיא מכירה ואוהבת ולא רק כאלו עם ייחוס אליה

‏25/11/19
מחר אני אמור להעביר יום הדרכות ל-12 אנשים שנמצאים ב-4 אתרים שונים ברחבי העולם, כאילו רק להסביר את החומר היה מספיק קל אז חיפשו דרך לאתגר

‏26/11/19
רק כשהתיישבתי בחזרה על הכיסא שלי במשרד אחרי שסיימתי להדריך פתאום הבנתי כמה הייתי לחוץ

‏27/11/19
יום שלישי רצוף למיגרנה, וכבר מתחיל להיגמר לי הכוח

‏28/11/19
מחר אנחנו הולכים לחגוג לקטנה יום הולדת בגן (פעם ראשונה, בפעוטון לא חגגנו) ואני לא יודע מי מבין שלושתינו מתרגש יותר

‏1/12/19
החודש האחרון קצת מתחיל לתת את אותותיו, הברך שלי החליטה שפחות בה לה לתפקד היום

‏2/12/19
כנראה שחלק מהדנ"א של החברה זה הבהלה שאופפת את המסדרונות כל פעם ששומעים ששני אנשים או יותר פוטרו בו זמנית, כאילו מדובר בגל פיטורים ולא בניקוי סרחים עודפים שפשוט לא התאימו

‏3/12/19
זה היה באוויר כמעט שנתיים ודי ניסינו להתחמק מזה אבל היום כבר אי אפשר יותר, הקטנה תצטרך לעבור בקרוב צנתור קטן כדי לתקן לה מום מולד

‏4/12/19
בסוף, ניצחון בדרבי זה הכי מתוק

‏5/12/19
כמובן שהחורף יגיע בדיוק כשאני באוטובוס בדרך הביתה וייגמר דקה אחרי שאגיע

‏7/12/19
היא חוזרת מחר לעבודה אחרי 5 שבועות בבית (בינתיים רק חצי משרה בהוראת הרופאה) והאמת שאני מאוד מתרגש בשבילה

‏8/12/19
יש משהו מאוד מנחם ומרגיע בשיגרה שלי לסגירת היום – לדאוג שהילדה עדיין מכוסה, להעביר לכלב את המזון לחדר ולכסות גם אותו, אוכל לדג, ריקון של הרומבה, לבדוק שהכל סגור ובטוח ורק אז להיכנס למיטה, לחבק את הזוגית ולכבות קצת את המוח לפני השינה

‏9/12/19
אני דואג הרבה יותר לבריאות שלה מהמשכורת שהיא מביאה הביתה, ואף סכום כסף בעולם לא שווה את זה שהיא שוב תהיה מושבתת בקרוב כי כלום לא השתנה אצלה בעבודה

‏11/12/19
אם יש משהו שלמדתי בעשור האחרון זה שאין באמת אהבה אפלטונית, וגם אם יש, סופה לגווע ולהתנוון או להתפוצץ בעוצמה שתשאיר מכתש בלב שספק אם יירפא

‏12/12/19
פתאום אני נזכר בכל מה שהבטחנו
וכמה נוחה לנו היום השכחה

‏14/12/19
היו הרבה דברים חיוביים בשבת הזו, אבל זה שמילאנו פעמיים את המדיח כנראה מעיד שהבית קצת מתחיל סוף סוף לחזור לשיגרה

‏15/12/19
ילדה קטנה, שיעול גדול, דאגה רבה

‏16/12/19
פחות משבוע לנר ראשון וחנוכה כבר יצא לי מכל החורים

‏17/12/19
יש תאריך לניתוח ופתאום שיט גוט ריל

‏18/12/19
זה היה נורא מוזר ולא טבעי להיות חצי יום בלי הסמארטפון שלי, וזה במשפט אחד, משפט סיכום שלם לכל העשור האחרון

‏19/12/19
אי שם ליד מודיעין יש שורה של קברים שאם יסתכלו בהם מספיק טוב, יראו שכל חמישי (ולפעמים גם בשלישי) מתהפכים בהם המון, וכל זה בגלל שיווני מוליך את המכבים לניצחונות

‏22/12/19
החג בקושי התחיל וכבר תקעתי יותר מדי סופגניות

‏23/12/19
מחר חופש חנוכה, או יותר נכון – יום מרדף אחרי הפעוטה בבית

‏24/12/19
חג ריפלוקס שמח

‏25/12/19
אם לא הייתי גמור מעייפות, הייתי מקשיב בכיף לגשם ולסערה שמשתוללת בחוץ במשך כל הלילה

‏26/12/19
אז ככה זה כשכל הגשם של החורף יורד ביום אחד

‏27/12/19
זה מדהים לראות איך היא מתלהבת מדברים פשוטים שהיא עושה פעם ראשונה ולנו נראים כבר טריוויאלים כמו לעזור לאמא שלה לאפות או להקשיב ל-stairway to heaven

‏30/12/19
אחרי השנה שעברנו יש תחושה שאנחנו מסוגלים להכל, אבל בחייאת ראבאק, שהשנה הזו תסתיים כבר

‏1/1/20
אני רחוק מלהיות מושלם, אבל אני משתדל להיות הכי טוב שאני רק יכול בשבילה

‏2/1/20
אין דבר יותר כואב מלאכזב

‏3/1/20
Let the storm rage on

‏4/1/20
חזרנו למלחמות סביב ההרדמה של הקטנה, וכמו בחיים שבחוץ, אנחנו מקווים שזה רק סבב קצר של פריקת לחצים וכבר חוזרים לשיגרה

‏5/1/20
למה אף אחד לא טרח להסביר ש-terrible two יכול לכלול גם פעוטה שמנסה להכות את אבא שלה רק כי לא בא לה שהוא ירדים אותה (כמו שהוא עושה כבר כמה חודשים טובים)

‏6/1/20
מהימים האלו שכל מה שתזכור מהם זה ניצחון, ולא רק בכדורגל

‏7/1/20
נראה לי שאני מתחיל לפתח משהו ולא מסוג הדברים שאני מקבל עליהם כסף בסוף החודש

‏8/1/20
עם מה שהולך עכשיו בחוץ, צריך סיבה מאוד טובה לצאת מהפוך עד שכל זה יחלוף

‏9/1/20
היה ממש נחמד לצאת קצת עם חברים (להרצאה על ספורט, המבורגר ובירה) ולהתאוורר, ועדיין האישה וגם הילדה היו חסרות לי מאוד

‏10/1/20
מרבה סידורים, מרבה עייפות

‏11/1/20
לא משנה מה עוד נעבור בעתיד, היא תמיד תהיה הגיבורה שלי (ובמיוחד אחרי החודשים האחרונים)‏

‏12/1/20
זה כל כך קשה ומתסכל לריב עם פעוטה כשכל מה שרוצים זה לגרום לה לצחוק

‏13/1/20
ואז הפעוטה ביקשה שאלטף לה את הראש בזמן שהיא עוצמת עיניים ונרדמת, וכל הכעסים והעצבים והריבים מהיום התפוגגו להם

‏14/1/20
אם היה לי פרודקשן היום, אבל לא באמת הכנסנו שום דבר, האם עדיין היה לנו פרודקשן?

‏15/1/20
באמת מה שהיה לנו חסר עכשיו זה פעוטה עם חום ושיעולים

‏16/1/20
כנראה שהיה צריך שיעלה טיפה החום בשביל שיהיה לנו זמן איכות אבא ובת שיזכיר כמה זה יכול להיות כיף בלי מריבות וטנטרומים

‏17/1/20
אם כל הבלגן מסביב לא מספיק, אז השיעול חזר במלוא בעוצמה, כאילו לא מספיק שהקטנה מרעידה כבר את הבית

‏18/1/20
פאק, אני זקן

‏19/1/20
השבוע החדש עם כל מה שהוא מכיל בתוכו הביא איתו המון אנרגיות חדשות והמון הסתכלות קדימה

‏20/1/20
אם יש משפט אחד לתאר בו את העשור האחרון זה "היא כל מה שרציתי (והייתי צריך) לפי המידה"

‏21/1/20 #211
לא יודע מה היה יותר מושלם היום – העיר, מזג האוויר הקפוא והממש קצת שלג, השוק, חנות המתנות הקטנה, ארוחת הצהריים, הקפה המפתיע או הזוגית הנפלאה שלי, שעשתה הכל בשביל שהכל יהיה מושלם

‏22/1/20
זה כזה כיף שהבונוס השנתי מגיע צמוד ליום הולדת, כאילו מצ'פרים בעוד מתנה מכובדת (לפני שמדינה שולחת יד ולוקחת ממנה נתח)

‏25/1/20
היא קנתה לי טאבלט ליום הולדת, ומאז שהוא הגיע כמעט ולא יצא לי לעשות איתו משהו כי הוא כל הזמן אצלה

‏26/1/20
תודה קובי

‏27/1/20
להיות הורה זה כל כך מסובך, במיוחד כשאתה מנסה להתחמק מכל הטעויות שעשו על הגב שלך

‏28/1/20
זה היה יום של הרבה מלל שדי לא תורם לכלום ובספק אם יזיז משהו

‏29/1/20
הקטנה עושה לי דה ז'וו לילדות שלי כשהיא מבקשת לשמוע שיר רכבת ובכלל מתכוונת לרכבת לילה לקהיר (ואז אומרת לי בחיוך ממזרי גילה גילה בוצ'ה בודי)

‏30/1/20
יש חיידק משוגע שפוגע, חסר הבחנה
אבל החדר חמים ונעים, ואת ישנה

‏1/2/20
המתח הזה עוד יגמור אותנו

‏2/2/20
אתה תקום בשבילה בלילה ותעביר לילה לבן בניסיון להחזיר אותה לישון, תצא מהעבודה אחרי שעה, תשחק איתה ותצייר לה, תמות מבפנים אחרי ריב מיותר שבעקבותיו היא תסרב להקשיב, לאכול או ללכת לישון צהריים ובסוף תימס לגמריי כשהיא תגיד אוהבת אבא

3/2/20
Sometimes life's a bitch and then you keep living

‏4/2/20
טלפון אחד באמצע היום תיזכר לגבי מה הולך לקרות בשבוע הבא ולרגע אחד הריאות התרוקנו לגמרי מאוויר

‏5/2/20
זה כזה חוסר אונים לראות חבר שקורס לתוך עצמו ולא לדעת איך לעזור לו, אם בכלל אפשר

‏8/2/20
מחר בשניידר, ואפילו שזה רק יום הכנה, אנחנו כבר בקושי יכולים להכיל את המתח

‏9/2/20
הבת שלי גיבורה

‏10/2/20
לא להאמין כמה שהיא גדלה לנו פתאום בימים האחרונים, כאילו היא מזהה שאנחנו במתח וחששות ואומרת לנו אבא אמא, הכל יהיה בסדר, תראו איך אני ילדה גדולה, חזקה וגיבורה

‏11/2/20
זה היה אחד הימים הכי ארוכים בחיים שלי, לפחות מאז שהקטנה נולדה

‏13/2/20
מי היה מאמין שלב כל כך קטן מסוגל לגרום לכל כך הרבה

‏14/2/20
אחרי כל השבוע הזה, הקטנה היא גיבורה אבל אמא שלה היא לגמרי סופר וומן וסופר אמא, מדהימה אותי כל פעם עם הכוחות והיכולות שלה ואיך היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים ❤️

‏15/2/20
אז מה, לחזור לשיגרה?

‏16/2/20
יש אנשים ששוכחים לפעמים שהעבודה שלנו היא רק עבודה, אין בה שום דבר של חיים ומוות, ומותר לאנשים לנצל את זמן הלא-עבודה לדברים שהם לא עבודה במיוחד אם הם עוברים משהו לא פשוט בחיים

‏18/2/20
כמעט שבוע אחרי הצנתור ואצל שנינו מתחילה נפילת מתח ואפיסת כוחות, ובקצב הזה ממש נצטרך לנוח אחרי שנחזור לשיגרה

‏19/2/20
היא חוזרת מחר לגן (גם אם רק לחלק קטן מהיום) ואנחנו מתרגשים כאילו היא מתחילה שנה חדשה

‏20/2/20
אז עכשיו כשמתחילים לחזור לשיגרה, כל מה שנשאר לבקש זה כמה חודשים בלי דרמות, בלי בתי חולים, בלי פרויקטים גדולים, רק צחוק וחיוכים

‏21/2/20
מסתבר שפליי דייט יכול להיות ממש נחמד

‏22/2/20
איזה כיף שיש גם פה עכשיו קורונה, כאילו לא חסרות לנו מספיק דרמות במדינה

‏23/2/20
עבדתי היום מהבית כדי להיות קרוב לפצה שחזרה ליום מלא ראשון בגן מאז הניתוח, והאמת שאני די מבסוט מזה שבפרויקט שלי אי אפשר לעבוד בכלל מהבית למרות המדיניות החדשה

‏26/2/20
לא מספיק הניתוח שעברה או יום המשפחה שהיה השבוע (אירוע מחר בגן) אז היא גם נסיכת שבת השבוע בגן ואנחנו כבר בעודף התרגשות מכל מה שקורה לה

‏27/2/20
היא יודעת הכי טוב איך להרגיע אותי, להוריד ולקלף ממני את כל העצבים מהעבודה ולמקד אותי במה שבאמת חשוב

‏28/2/20
פצה הייתה נסיכת שבת היום בגן והיא כל כך הייתה נרגשת מזה שהיא קמה מאוד מוקדם בבוקר והלכה לישון מאוד מאוחר, ובהחלט אפשר להבין אותה כי גם אנחנו נורא התרגשנו ממנה

‏29/2/20
אני לא דואג מהידבקות בקורונה, אני יותר דואג מלהדביק אחרים

‏3/3/20
באמת שעייפתי מכל הפוליטיקה בימים האחרונים, אפשר להתעסק באמת במה שחשוב עכשיו?

‏4/3/20
זמנים היסטריים לחיות בהם

‏5/3/20
חבר מהעבודה טס לחו"ל לשבועיים והשאיר לי את הרכב שלו, ולא ברור מה יותר לא מובן מאליו במשפט הזה: העובדה שהוא השאיר לי את הרכב הפרטי שלו או שהוא הסכים לטוס לחו"ל (בתשלום) בעת הזו

‏7/3/20
הציוץ שלה מאתמול (גיבורה, אין מילה אחרת) רק גורם לי לחשוב מה היה קורה לשנינו אם רק היינו נפגשים הרבה קודם וכמה זה היה עושה את הכל פשוט יותר

‏8/3/20
החיפושית הקטנה כל כך התרגשה ממסיבת פורים שהיינו צריכים לקחת אותה הביתה מוקדם מהגן היום, וזה כל כך מופלא (ומאתגר)

‏9/3/20
הכי אני אוהב עכשיו את כל הישראלים בחו"ל שמבקרים בפייסבוק את כל הצעדים של משרד הבריאות, כאילו הם מומחי קורונה ויודעים ממקום מושבם המרוחק איך באמת מתנהלים כאן החיים ומה הכי טוב לנו לעשות

‏10/3/20
אולי זה עודף המידע, הכמות הגדולה של הדיווחים או המשרדים בעבודה שהיו ריקים (בגלל החג כמובן), אבל היום התחלתי באמת לחשוש מהווירוס

‏12/3/20
הזמן הכי גרוע אבר להיות בו מצונן

‏13/3/20
פצה נשארה היום בבית ונתנה לנו הצצה על איך הולכים להיראות השבועות הקרובים שלנו איתה בבית

‏14/3/20
אז ממחר שלושתינו בבית, אבא ואמא שמנסים לעבוד וילדה שצריכה שיבדרו אותה לאורך כל היום, ואין לי מושג איך אפילו להתחיל

‏15/3/20
מסימני הזמן: מלמדים ילדה בת שנתיים להתעטש למרפק ולקרצף ידיים ומקווים שהיא לא תצא חולת ניקיון בלי להבין למה

‏17/3/20
כשהיום נגמר והכל שוקע, כל מה שנשאר באוויר זה ערבוב של עייפות עם הרבה ייאוש

‏18/3/20
ואז היא אמרה שהיא כבר לא צריכה לצאת יותר למשרד ויכולה (למעשה מחויבת) לעבוד מהבית ופתאום הכל נהיה קצת יותר קל

‏19/3/20
היא שלחה אותי החוצה היום למכולת, לקנות בשר ולסופר פארם וכל יציאה הייתה פשוט הזיה אחת גדולה

‏20/3/20
הדבר שאני הכי אתגעגע אליו כשכל זה יחלוף הוא כמות השעות המוגדלת במיוחד עם הקטנה שממשיכה כל יום להדהים אותנו עם דברים חדשים

‏21/3/20
מפה לשם כבר ולאט לאט אני מתחיל לתעב כל יציאה החוצה, גם אם היא אפילו לא מעבר לגבולות הבניין

‏22/3/20
הילדה פיזרה היום את כל הכריות שלה על הרצפה, השכיבה לישון את כל הבובות שלה וכיסתה אותן, וככה הבנו כמה היא מתגעגעת לגן שלה

‏24/3/20
סבתא נפטרה בדיוק לפני שנה, ומי חשב אז שזה כנראה הדבר הכי פחות מטלטל שעברתי בשנה הזו

‏25/3/20
היום למדנו שאם הפעוטה לא רוצה לישון צהריים, כולם מגיעים לערב גמורים

‏27/3/20
כנראה שהיום הכי מסובך בשנה עבור הורים לפעוטות הוא יום המעבר לשעון קיץ שבו כל הלו"ז מתהפך

‏28/3/20
השקענו את השבת בילדה וזה היה האסקפיזם המושלם

‏29/3/20
הרבה פעמים עובר לי בראש איך נספר לילדה על כל מה שעברנו בימים ההזויים האלו כשהיא תהיה גדולה ותשאל

‏30/3/20
וככה, באמצע היום, התבשרתי שאחרי החג אני מועבר לפרויקט שעזבתי לפני 5 שנים, ושאהיה שם מפתח רגיל ולא ראש צוות (כי כרגע אין צוותים שצריכים ראש), ואני עדיין לא יודע איך לעכל את זה

‏31/3/20
ניפגש במאי

‏2/4/20
סוף שבוע שלישי להסגר, והייאוש מתחיל להיות קצת יותר נוח

‏4/4/20
ועכשיו לחצי שבוע של עבודה ושבוע וחצי של סתם להישאר בבית

‏5/4/20
יחסית לעובדה שאנחנו בקושי יוצאים מהבית, אנחנו קורסים כל ערב מול הטלוויזיה קצת אחרי שהקטנה נרדמת

‏6/4/20
אמא שלי שלחה לנו היום חבילה של שוקולדים והגעגוע נתקע באמצע הגרון

‏7/4/20
זה כזה מוזר לצאת לחופש של 11 ימים כשבעצם הדבר היחיד שישתנה הוא שאני לא אלך לחדר שינה להתחבר לעבודה

‏8/4/20
הלילה הזה הלילה הזה כולו הזיה

‏11/4/20
השיער שלי כל כך הלבין לאחרונה שכבר לא ברור עם איזה חלק לבן נולדתי (כתם לידה) ומה תוצר של חצי השנה האחרונה

‏12/4/20
איכשהו, סיימנו את היום הזה עם תחושה מאוד אופטימית, בעיקר סביב כל מה שקורה בתוך הבית

‏14/4/20
החג הארוך הזה עם הסגר ההדוק בלי משפחה ועבודה, רק מעצים את כל תחושת המחנק והגעגוע לכל מה שהיה מקודם מובן מאליו

‏15/4/20
סוף סוף החג הארוך הזה נגמר ומחר נחזור לשיגרה הרגילה ונישאר בבית

‏16/4/20
כשהילדה מחליטה לא לישון בצהריים, כולם קורסים מעייפות ברגע שהיא מפסיקה לטפס על הקירות ונרדמת

‏19/4/20
סיפרתי לאבא שלי שחמותי באה לבקר היום (אפשר להחשיב אותה בתור מטפלת עם כל ההנחיות הלא ברורות) ויכולתי לשמוע את האכזבה בקול שלו שסבתא אחת כן הצליחה לראות את הנכדה שלה והוא עוד לא

‏21/4/20
אני לא מבין איך מצפים ממני לתת תפוקה של 180% כשאני סגור בבית עם פעוטה כבר חמישה וחצי שבועות, והיא כבר משועממת מכל הצעצועים שלה, רואה בריפיט את כל היוטיוב שלה והחליטה בשבוע האחרון לוותר על שנ"צ ולרוץ חופשי בכל הבית

‏24/4/20
סוף שבוע שישי להסגר – עייפנו, מיצינו, הותשנו

‏25/4/20
כולי תקווה להגיע השבוע לספר, יותר מדי שיער על הראש עושה לי מיגרנות

‏29/4/20
זה היה חג שהרגיש כמו יום שבת, למרות שבדרך כלל הוא בכלל לא יום שבת, שקט מהרגיל ועם עודף של קלישאות על המצב

‏30/4/20
דברים שעשיתי היום לראשונה מזה המון זמן ופתאום הם כל כך לא טריוויאלים: גילוח, תספורת, לקנות לקטנה סנדלים חדשים, ביקור קצר אצל המשפחה (שלה)

שלושים ושש

הילד כבר בן שלושים ושש. לא, אין לו חום גבוה אבל הוא עדיין משתעל. אפיזודות ארוכות של שיעול שנמשכות כמה שבועות תמיד היו בשנים האחרונות, לרוב בחורף, לפעמים מפתיעות בקיץ (בתוספת התעלפויות מול עיניה הנדהמות של זוגתך ההריונית, היא לא תשכח לו את זה בחיים), לפעמים קל ולפעמים אי אפשר לנשום. אבל בחורף הזה זה פשוט לא עובר כבר מעל לחודשיים והוא כבר שמע 3 סיבות שונות למה זה יכול לקרות, וקיבל שלושה טיפולים שונים שיצרו קוקטייל של תרופות, כדורים, משחות, תרסיסים, כאלו שנמסים בכוס ומה לא. הן הביאו איתן תופעות שאף אחד לא יודע אם הן קשורות או לא, כמו פצעים מוזרים באיזורים שונים בגוף שהמקור שלהם לא באמת ברור. וכל זה התקבץ לידי תסכול אחד גדול ורצון כבר שהחורף ייגמר, הילדה תפסיק להביא מחלות מהגן ויהיה קצת יותר קל.

הילד כבר בן שלושים ושש ועושה רושם שבשנה האחרונה הוא התבגר במהירות. אולי זו האבהות שלפני שנה הייתה רק בחיתוליה (תרתי משמע), והיום, כשהוא יותר משופשף, הוא כבר יודע להעריך את הרגעים הקטנים האלו עם המדהימה הקטנה. עוד רגע בת שנה וחודשיים, פסיעה מללכת לבד, אומרת כבר יותר מ-20 מילים (גם כאלו שהיא המציאה לבד אבל יש להן משמעות אמיתית) ובעיקר יודעת טוב מאוד מה היא רוצה ואיך לגרום לאמא ואבא ולכולם לעשות את זה בשבילה. כל זה עם חיוך ענק, צחוק מתגלגל וקסם שאי אפשר לעמוד בפניו, אפילו הגננת נפלה לרגליה. והוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להיות שם בשבילה, לראות אותה גדלה, להיות האבא שהוא רצה שיהיה לו (למרות שסבא שלה עושה את כל המאמצים להיות הסבא המושלם שרק אפשר). הוא יגיע בשבילה הביתה מהעבודה מספיק מוקדם כדי קצת להיות איתה לפני המקלחת ולפני שהוא נותן לה את הבקבוק האחרון להיום, שר לה שיר ערש ומרדים אותה עליו. פעם בשבוע הוא יוצא מוקדם כדי להיות זה שאוסף אותה מהגן, לוקח אותה קצת לגינה (כשלא קר) ואז נותן לה לשחק בחדר המשחקים שלה כשהוא פשוט יושב בצד ונותן לה ליהנות מהעולם שלה. לפעמים היא מתקרבת ומשתפת אותו במשחק שלה, נותנת לו לטעום משהו בלתי נראה שהיא ערבבה בכוס ומתגלגלת מצחוק כשהוא מראה לה שטעים לו. הוא קם אליה בלילה, בין אם היא מתעוררת ובין אם לא. השינה שלו לא כזו עמוקה והוא מסוגל להתעורר ממנה ולזנק אליה כשצריך, גם אם זה אומר רק לתת מוצץ ולהרגיע או להכין עוד קצת בקבוק לשינה טובה. והוא מופתע ממנה כל יום, מהפלא הקטן הזה, שמתינוקת הפכה לילדה, ולמרות הכל, זה כיף וסיפוק אדיר לגדל אותה.

וחוץ מזה, השנה התווספה מילה של גדולים ללקסיקון – משכנתא. כי כמה אפשר לחיות בדירה מצ'וקמקת בבניין רכבת מתפורר שמתישהו יהרסו עם בעל בית שאי אפשר לצפות אותו מראש. אז הוא והיא ספרו שקל לשקל, ביקשו ושברו תוכניות ובסוף העמידו סכום יפה שנתן להם מרווח לחיפושים. זה לא היה חיפוש קל, במיוחד כשכמעט סגרו על דירה והמוכר החליט לפוצץ את העסקה מסיבות לא ברורות 24 שעות לפני החתימה. בסוף נמצאה דירה טובה יותר, מעבר לכביש, והפרויקט המתיש לארוז 5 שנות זוגיות יצא לדרך. אז כן, הם רק עברו את הכביש אבל למה באמת ללכת על ערי שינה אחרות כשכבר יש מספיק דברים טובים פה מסביב. קרוב פה לעבודה, בדיוק באמצע בין כל ההורים, בשכונה רגועה שיש בה הכל, עם יציאה לרכבת ולכביש מהיר פקוק לעיר הגדולה, ובעתיד הרחוק גם מטרו במרחק קצר מהבית. אז כן, פתאום גם יש מינוס ולחץ כלכלי, אבל הם רגועים ושקולים ויודעים טוב מה הם עושים. וחוץ מזה, יש הרבה יותר ביטחון כשזה בית שלהם ולא של מישהו אחר.

והוא אוהב אותה. כמה שהוא אוהב אותה, וכמה שהיא מפתיעה אותו וטובה אליו כמו שאף אחד לא היה ככה בחיים. היא השותפה המושלמת לחיים שלו ויודעת הכי טוב מה טוב בשבילם. ונכון, שהתקופה האחרונה לא היתה פשוטה והעלתה המון מתחים לאוויר, אבל איזה זוג לא רב מדי פעם? אלו בעיקר ריבים של חוסר הבנה קטן או גדול, בלי לרצות לפגוע אלא בעיקר לתקן ולהבין, ובגלל זה כל ריב נגמר מהר ומשלימים. הוא גם לא יודע לריב וזה עוד יותר קשה כי לפעמים מילים נתקעות ויוצרות תסכול גדול וזה לא הוגן לאף אחד. אבל על הכל מתגברים ומכל דבר לומדים להכיר טוב יותר את הצד השני, וזה אולי קלישאתי וקיטשי אבל גם אחרי קצת יותר משש שנים ביחד וכמעט חמש שנות נישואין, זה עדיין מרגיש כאילו אנחנו רק בהתחלה.

הילד בן שלושים ושש ואם יש משהו שהכי הטריד אותו בשנה החולפת זה העבר. ככלל, הוא מנסה תמיד להסתכל קדימה אבל השנה העבר הרים ראש ויותר מדי אנשים הזכירו לו נשכחות או שפתאום הופיעו משום מקום. אנשים שפעם היו חלק משמעותי מהחיים שלו והעדיפו לקחת כיוונים אחרים. פתאום מושג של חברות אמת, כזאת ששורדת את כל מבחני הזמן, נראה לו כמו מדע בדיוני אחרי שעוד אדם שפעם היה קרוב מאוד בחר לנטוש בצורה מכוערת, ועוד קשרים המשיכו להתפוגג לאיטם, מציגים כמה העשור הזה שונה מקודמו. אז העבר שוב דימם להווה, אבל ההווה נראה אחרת לגמרי והחיים שונים לגמרי ומה שהיה בעבר צריך להישאר בו. מי שלא ראוי להיות חלק מההווה, צריך להישאר בתהומות הזיכרונות הרחוקים, איפה שכבר אין לו שום השפעה ואין בו עניין. יש כל כך הרבה דברים טובים עכשיו להתמקד בהם, ככה שאין סיבה להביט אחורה בזעם ולהפסיד את מה שקורה עכשיו. האנשים שמקיפים כרגע הם אלו שבאמת עושים טוב, אז למה להתייחס לאלו שבחרו לנטוש?

והוא בן שלושים ושש אבל כבר מסתכל הלאה, למה שמצפה בהמשך. החורף הזה על שלל בעיותיו היה תמרור אזהרה מהבהב שאי אפשר להתעלם ממנו. אם יש יעד שצריך להציב לשנה הזו זה קודם כל בריאות והדרך הכי טובה לזה היא להתחיל לזוז ולא לוותר. היעד צריך להיות הפיכה מבטטת כורסא לכזה שמסוגל לרוץ כמה קילומטרים (עד כדי השתתפות במירוץ כלשהו), יעד שאפתני מאוד בשביל מי שלא הצליח אף פעם להשלים אפילו ריצת 2000. אבל זו חייבת להיות הדרך, כי לא נהיה פה לנצח ואם הוא רוצה כמה שיותר זמן עם האישה והילדה, הוא חייב להיות בריא. עכשיו רק נשאר לקום, להתחיל את השנה החדשה ולהסתכל רק קדימה (ועל הילדה, שעוד שנייה תצעד בעצמה). יש עוד כל כך הרבה לחוות וכל כך הרבה שמחות, עכשיו רק נשאר להגיע לשם.

אני עוד כאן.

אבהות

זה היה לילה של בין שלישי ורביעי, קצת אחרי השעה 2. אחרי שעות ארוכות מאוד של מתח, שרובן גם היו על הרגליים, סוף סוף התיישבתי, אבל לא היה בישיבה הזו שום אקט של מנוחה. הייתי בתינוקייה של בית החולים שקרוב אלינו הביתה ובאינקובטור לידי שכבה על הגב כשרק טיטול לגופה הזעיר ילדונת פצפונת, בת כמה חצי שעה בערך, והיא חצי אמא שלה וחצי ממני (גם אם היא נוצרה במבחנה), עם עיניים גדולות פקוחות לרווחה ופנים מעט מפוחדות ולא מבינות מה בדיוק קרה ואיך היא הגיעה לכאן מהרחם של אמא שלה. כשבהיתי בה דרך הזכוכית, כל מה שרציתי זה לחבק אותה ולהרגיע אותה, אבל עברו דקות ארוכות עד שהרופאה אמרה לי שזה בסדר לפתוח את הדלתות של האינקובטור ולהושיט יד פנימה כדי קצת ללטף ולגעת בה, ואז זה היכה בי – אני אבא שלה. המגע הראשוני הזה כאילו העביר ממנה אליי זרם של הבנה שמעכשיו אנחנו מחוברים, שאני פה בשביל לדאוג לה לכל צורך, לפחות עד שתוכל להסתדר בעצמה (והאמת שגם אחרי זה), לתת לה חום, ביטחון והרבה אהבה, והכל כבר מהרגע הזה שבו היא שוכבת בתוך אינקובטור ושאמא שלה רחוקה ועדיין מתאוששת מכל מה שקרה.

שבעה שבועות קדימה, אמצע הלילה כשבחוץ משתוללת סערה שמאיימת להעיף את הבית לקנזס. אנחנו יושבים בסלון של הבית שלנו, שכמעט חשוך ואני מנסה להרדים אותה. קודם היא התעוררה כהרגלה באמצע הלילה והיות וזה היה תורי, קמתי, הכנתי לה בקבוק, היא אכלה ואז הלכנו לחדר שלה כדי להחליף לה (כן, אני מחליף לה לבד). זו גם הייתה הזדמנות מצוינת לנסות ולגנוב ממנה כמה חיוכים קטנים, במיוחד אחרי שהשבוע היא התחילה לחייך כשהיא רואה אותנו. היא הספיקה להעלות יפה במשקל, להתארך ואפילו לגדל קצת את השיער. במיוחד עכשיו, אחרי שחזרתי כבר לעבודה כשהיא הייתה בת חודש, השעות האלו הן זמן האיכות של שנינו ביחד, גם אם אנחנו מתקשרים דרך בקבוק וגרעפסים.

אז מה זה אבהות? אבהות זה לרצות להיות איתה בכל רגע אפשרי כשאני בבית (את היית איתה כל היום, לכי לנוח ותני גם לי), זה להמשיך לנסות להרגיע גם כשהגב מתחיל לוותר, זה לקום בלי שאלות באמצע הלילה להאכיל ולטפל גם אם זה לא השעה שלי, זה לבנות ולהנדס לה משטחי פעילות ומשחקים (היא כבר סקרנית), זה להתגעגע אליה כל רגע בעבודה ולשתות בצמא רב כל תמונה שמגיעה מהבית (כשבמקביל אני מנסה לא להירדם מעיפות).

וזה גם להישאר בבית אחרי הלידה כמעט ארבעה שבועות כדי להיות חלק, להכיר את הקטנה ולעזור בכל מה שאפשר (כי בכל זאת יש דברים שאני לא אוכל לעשות בעצמי). זה לא מובן מאליו, בטח שלא בחברה שלנו. גברים מקבלים בעקבות לידת ילד 5 ימי חופש, 2 על חשבון חופשה שנתית ועוד 3 על חשבון ימי מחלה, לא באמת נותנים משהו לכבוד הלידה או כדי להיות חלק מהכל (וביומיים הראשונים כשהאישה מתאוששת בבית החולים, הבעל רץ לסדר הכל ולהגיע גם אליה למרות שבהרבה מקומות הוא לא יכול להישאר איתה בלילה). העבודה שלי עוד נותנת יומיים נוספים מתנה על חשבונה אבל זה באמת טיפה בים. בשבועות הראשונים כל החיים מתהפכים על הבית וצריך את שני ההורים להבין מה קורה. גם אחרי חודש, שנדמה שנכנסים לשיגרה והכל בסדר, חזרה לעבודה היא טראומה שפותחת פער בין בני הזוג, כי לכל אחד יש יום אחר (ולילה אחר, כי כבר עושים תורנויות התעוררות כדי שיהיה אפשר לישון קצת). אני לא באמת מבין איך זו לא זכות בסיסית ששני ההורים יוכלו להכיר את הילד שנולד ביחד כצוות ויתנו לו בדיוק את מה שהוא צריך, במקום לשלוח את האב כבר בגיל שבוע חזרה לעבודה כדי לפרנס ולספור שעות אחורה לרגע שבו יזכה לראות שוב את הילד ואולי קצת לחוות ממנו בסוף היום (וגם להישאר ער במהלך היום אחרי לילות קשים).

זה אולי מרגיש קצת כמו פוסט תלונות, אבל זה הכי רחוק מזה. הקטנה שלנו היא פלא קטן, יפייפיה אמיתית שמתפתחת לנו מול העיניים. היא אושר עצום ואף פעם לא חשבתי שאני אוכל לאהוב ככה. ואולי זו פשוט כל משמעות האבהות.

סוף סוף ההתחלה (שוב)

אומרים שכשנולד לך ילד לראשונה, הכל משתנה. סדרי העדיפויות, צורת ההסתכלות על דברים, הרגשות, הכל. גם 3 שנים של ניסיונות, 40 שבועות (פחות יום) של הריון שהוגדר יקר ובסיכון וגם 17 שעות בחדר לידה (שהסתבכה), לא יכול להכין לרגע שבו יצורה קטנה במשקל של קצת יותר משלושה קילו בוהה בך בעיניים כחולות ענקיות ומצפה שתטפל בה בכל דרך אפשרית. החיים שהיו קודם נגמרו, וחיים חדשים (לא רק של הקטנטונת) התחילו וצריך להתרגל אליהם ולהבין איך להתמודד. אפילו עכשיו, חודש וקצת אחרי הלידה, כשאני מנסה לאט לאט לחזור לשגרה מסוימת ולחזור לעבודה אחרי הפסקה ארוכה (על כך בנפרד), עדיין צריך להתרגל להכל אחרת.

אם כבר החיים התחילו מחדש, זה כנראה זמן טוב גם בשבילי להתחיל מחדש, אולי לנסות מחדש דברים שפעם עשיתי. במשך כמעט 15 שנים היה לי בלוג קטן שעם השנים אמנם פחות ופחות כתבתי בו, אבל הוא עדיין היה מקום לפלוט בו מדי פעם מחשבות ארוכות שנתקעו בראש. כשהחליטו לסגור את אותו מקום מתפורר, הבנתי שאולי זו הזדמנות לעשות משהו אחר, במקום אחר, בצורה אחרת. פעם עוד ניסיתי להסוות את עצמי, היום בעולם שבו הכל כבר פתוח וגלוי, אין שום סיבה להסתתר מאחורי כינויים. גם ככה, חלק מהאנשים שעקבו אחרי הבלוג ההוא נדדו איתי לטוויטר ושם כבר קצת יותר פתוח. זו גם הזדמנות להתחיל עם פחות סננים, עם פחות צנזורה עצמית, לא לפחד להביע באמת את הדעות שלי. אני כבר לא אותו ילד בן 20 מפוחד שלא ידע מה רוצה מעצמו כשפתח את הבלוג ההוא. היום אני כבר איש משפחה, שלא צריך לחשוש מהמקום שלו. זו גם הסיבה שאני לא גורר את הארכיון הקודם לכאן. נכון, 555 פוסטים לא הולכים ברגל, אבל מה מעניין היום מה חשבתי וקשקשתי לפני 15 שנים. אני אדם אחר, לטוב ולרע.

זמן לצאת לדרך, לתת לחיים להתחיל מחדש.