חמישה שלבים

1. הכחשה

חודשים ארוכים בהיתי בזוג האורות שהתקרבו אליי במהירות, בלי להבין או לרצות להבין, שמדובר ברכבת ענקית וכבדה מאוד ששועטת בשיא המהירות והכוח לכיווני.אולי הייתה אמונה זה רק משהו חולף,שהכל בסדר ושתיכף הדברים יחזרו למסלול הרגיל והקבוע שלהם כמו שזה תמיד היה. הביטחון שנצבר במהלך השנים נתן לי להאמין בזה רק שזו רק הייתה אשליה וכבר היה מאוחר מדי להבין את זה.

2. כעס

בשלב מסוים התסכול כבר התחיל לעלות אל פניי השטח, כמו הר געש שהלבה שלו מבעבעת ומחפשת דרך לצאת החוצה. הכל מוזן בדלק של אשמה (עצמית וגם לא עצמית), של כפיות טובה ושל אי הבנה כללית. צריך להילחם בכעס הזה, להדחיק ולא לתת לו לצאת החוצה אחרת המשמעות יכולה להיות הרסנית, אבל כמה אפשר לשמור בפנים?

3. מיקוח

בשלב מסוים אתה מוצא את עצמך מוותר. מוותר על עקרונות ואמונות, מקריב חלק מהביחד, נשאר די כלוא בבית (דבר שהתעצם בשנה האחרונה), וכל זה בשביל מה? בשביל איזו תקווה שזה יחזיר את המצב לקדמותו, שזה יזרים אנרגיה מחודשת שאתה כל כך צמא לה, שתרגיש קצת טוב. אתה מוכן להתעלם מנורות אזהרה מהבהבות, מהדברים הכי בסיסיים באמונה שלך, כאילו כרתו לך את אחת הידיים, רק בשביל שביב של תקווה. אבל מה זה שווה לתת אם רק לוקחים?

4. דיכאון

ואז אתה שוקע, מרגיש מובס, רואה את הכל חומק לך מבין האצבעות ולא יודע איזה עתיד ממתין עכשיו. הרכבת עוד שנייה תפגע בך ואין שום דבר שיכול לעצור אותה, ואתה שכל החיים ניסית למנוע את זה מלקרות גם לך, פשוט לא יכול לעשות כלום. רגשי הנחיתות שלך הם עכשיו כאן להישאר ואתה כבר לא יודע מה עוד אפשר לעשות כי ניסית וניסית וניסית, וכלום. והבושה, אתה מתבייש שכל זה קורה לך, לא יודע איך להסביר את מה שעובר עליך לקרובים אליך וגם לאלו שסתם עוברים ליד ולא מבינים, ובטח רק מצקצקים ומבקרים.

5. השלמה

בסוף זה נוחת עליך, בסוף אתה מבין שאם תמשיך ככה ותנסה להחזיק, אתה רק תיעלם. אתה תאבד את עצמך ותפיל את עצמך לתהומות גדולים יותר משם כבר אי אפשר יהיה לצאת. במצב הזה, לא יישאר כלום ממה שאתה מנסה להציל. אז אתה מרפה ועוזב, ומבין שרק ככה תוכל לדאוג לעצמך ולהתחיל לתקן את עצמך, לנסות ולחבר מחדש עד כמה שאפשר את הלב שהתרסק לו לרסיסים. ואתה גם זוכר שאתה לא היחיד פה בסיפור, ויש גם צד שני וצד שלישי, שלו צריך הכי לדאוג. ואין מה לעשות, צריך להתחיל מחדש עד כמה שקשה ומורכב וחונק. רק ככה יהיה סוף טוב.

זה לא נגמר, זה רק הסוף.

סוף סוף ההתחלה (שוב)

אומרים שכשנולד לך ילד לראשונה, הכל משתנה. סדרי העדיפויות, צורת ההסתכלות על דברים, הרגשות, הכל. גם 3 שנים של ניסיונות, 40 שבועות (פחות יום) של הריון שהוגדר יקר ובסיכון וגם 17 שעות בחדר לידה (שהסתבכה), לא יכול להכין לרגע שבו יצורה קטנה במשקל של קצת יותר משלושה קילו בוהה בך בעיניים כחולות ענקיות ומצפה שתטפל בה בכל דרך אפשרית. החיים שהיו קודם נגמרו, וחיים חדשים (לא רק של הקטנטונת) התחילו וצריך להתרגל אליהם ולהבין איך להתמודד. אפילו עכשיו, חודש וקצת אחרי הלידה, כשאני מנסה לאט לאט לחזור לשגרה מסוימת ולחזור לעבודה אחרי הפסקה ארוכה (על כך בנפרד), עדיין צריך להתרגל להכל אחרת.

אם כבר החיים התחילו מחדש, זה כנראה זמן טוב גם בשבילי להתחיל מחדש, אולי לנסות מחדש דברים שפעם עשיתי. במשך כמעט 15 שנים היה לי בלוג קטן שעם השנים אמנם פחות ופחות כתבתי בו, אבל הוא עדיין היה מקום לפלוט בו מדי פעם מחשבות ארוכות שנתקעו בראש. כשהחליטו לסגור את אותו מקום מתפורר, הבנתי שאולי זו הזדמנות לעשות משהו אחר, במקום אחר, בצורה אחרת. פעם עוד ניסיתי להסוות את עצמי, היום בעולם שבו הכל כבר פתוח וגלוי, אין שום סיבה להסתתר מאחורי כינויים. גם ככה, חלק מהאנשים שעקבו אחרי הבלוג ההוא נדדו איתי לטוויטר ושם כבר קצת יותר פתוח. זו גם הזדמנות להתחיל עם פחות סננים, עם פחות צנזורה עצמית, לא לפחד להביע באמת את הדעות שלי. אני כבר לא אותו ילד בן 20 מפוחד שלא ידע מה רוצה מעצמו כשפתח את הבלוג ההוא. היום אני כבר איש משפחה, שלא צריך לחשוש מהמקום שלו. זו גם הסיבה שאני לא גורר את הארכיון הקודם לכאן. נכון, 555 פוסטים לא הולכים ברגל, אבל מה מעניין היום מה חשבתי וקשקשתי לפני 15 שנים. אני אדם אחר, לטוב ולרע.

זמן לצאת לדרך, לתת לחיים להתחיל מחדש.