זה היה לילה של בין שלישי ורביעי, קצת אחרי השעה 2. אחרי שעות ארוכות מאוד של מתח, שרובן גם היו על הרגליים, סוף סוף התיישבתי, אבל לא היה בישיבה הזו שום אקט של מנוחה. הייתי בתינוקייה של בית החולים שקרוב אלינו הביתה ובאינקובטור לידי שכבה על הגב כשרק טיטול לגופה הזעיר ילדונת פצפונת, בת כמה חצי שעה בערך, והיא חצי אמא שלה וחצי ממני (גם אם היא נוצרה במבחנה), עם עיניים גדולות פקוחות לרווחה ופנים מעט מפוחדות ולא מבינות מה בדיוק קרה ואיך היא הגיעה לכאן מהרחם של אמא שלה. כשבהיתי בה דרך הזכוכית, כל מה שרציתי זה לחבק אותה ולהרגיע אותה, אבל עברו דקות ארוכות עד שהרופאה אמרה לי שזה בסדר לפתוח את הדלתות של האינקובטור ולהושיט יד פנימה כדי קצת ללטף ולגעת בה, ואז זה היכה בי – אני אבא שלה. המגע הראשוני הזה כאילו העביר ממנה אליי זרם של הבנה שמעכשיו אנחנו מחוברים, שאני פה בשביל לדאוג לה לכל צורך, לפחות עד שתוכל להסתדר בעצמה (והאמת שגם אחרי זה), לתת לה חום, ביטחון והרבה אהבה, והכל כבר מהרגע הזה שבו היא שוכבת בתוך אינקובטור ושאמא שלה רחוקה ועדיין מתאוששת מכל מה שקרה.
שבעה שבועות קדימה, אמצע הלילה כשבחוץ משתוללת סערה שמאיימת להעיף את הבית לקנזס. אנחנו יושבים בסלון של הבית שלנו, שכמעט חשוך ואני מנסה להרדים אותה. קודם היא התעוררה כהרגלה באמצע הלילה והיות וזה היה תורי, קמתי, הכנתי לה בקבוק, היא אכלה ואז הלכנו לחדר שלה כדי להחליף לה (כן, אני מחליף לה לבד). זו גם הייתה הזדמנות מצוינת לנסות ולגנוב ממנה כמה חיוכים קטנים, במיוחד אחרי שהשבוע היא התחילה לחייך כשהיא רואה אותנו. היא הספיקה להעלות יפה במשקל, להתארך ואפילו לגדל קצת את השיער. במיוחד עכשיו, אחרי שחזרתי כבר לעבודה כשהיא הייתה בת חודש, השעות האלו הן זמן האיכות של שנינו ביחד, גם אם אנחנו מתקשרים דרך בקבוק וגרעפסים.
אז מה זה אבהות? אבהות זה לרצות להיות איתה בכל רגע אפשרי כשאני בבית (את היית איתה כל היום, לכי לנוח ותני גם לי), זה להמשיך לנסות להרגיע גם כשהגב מתחיל לוותר, זה לקום בלי שאלות באמצע הלילה להאכיל ולטפל גם אם זה לא השעה שלי, זה לבנות ולהנדס לה משטחי פעילות ומשחקים (היא כבר סקרנית), זה להתגעגע אליה כל רגע בעבודה ולשתות בצמא רב כל תמונה שמגיעה מהבית (כשבמקביל אני מנסה לא להירדם מעיפות).
וזה גם להישאר בבית אחרי הלידה כמעט ארבעה שבועות כדי להיות חלק, להכיר את הקטנה ולעזור בכל מה שאפשר (כי בכל זאת יש דברים שאני לא אוכל לעשות בעצמי). זה לא מובן מאליו, בטח שלא בחברה שלנו. גברים מקבלים בעקבות לידת ילד 5 ימי חופש, 2 על חשבון חופשה שנתית ועוד 3 על חשבון ימי מחלה, לא באמת נותנים משהו לכבוד הלידה או כדי להיות חלק מהכל (וביומיים הראשונים כשהאישה מתאוששת בבית החולים, הבעל רץ לסדר הכל ולהגיע גם אליה למרות שבהרבה מקומות הוא לא יכול להישאר איתה בלילה). העבודה שלי עוד נותנת יומיים נוספים מתנה על חשבונה אבל זה באמת טיפה בים. בשבועות הראשונים כל החיים מתהפכים על הבית וצריך את שני ההורים להבין מה קורה. גם אחרי חודש, שנדמה שנכנסים לשיגרה והכל בסדר, חזרה לעבודה היא טראומה שפותחת פער בין בני הזוג, כי לכל אחד יש יום אחר (ולילה אחר, כי כבר עושים תורנויות התעוררות כדי שיהיה אפשר לישון קצת). אני לא באמת מבין איך זו לא זכות בסיסית ששני ההורים יוכלו להכיר את הילד שנולד ביחד כצוות ויתנו לו בדיוק את מה שהוא צריך, במקום לשלוח את האב כבר בגיל שבוע חזרה לעבודה כדי לפרנס ולספור שעות אחורה לרגע שבו יזכה לראות שוב את הילד ואולי קצת לחוות ממנו בסוף היום (וגם להישאר ער במהלך היום אחרי לילות קשים).
זה אולי מרגיש קצת כמו פוסט תלונות, אבל זה הכי רחוק מזה. הקטנה שלנו היא פלא קטן, יפייפיה אמיתית שמתפתחת לנו מול העיניים. היא אושר עצום ואף פעם לא חשבתי שאני אוכל לאהוב ככה. ואולי זו פשוט כל משמעות האבהות.