שלושים ושש

הילד כבר בן שלושים ושש. לא, אין לו חום גבוה אבל הוא עדיין משתעל. אפיזודות ארוכות של שיעול שנמשכות כמה שבועות תמיד היו בשנים האחרונות, לרוב בחורף, לפעמים מפתיעות בקיץ (בתוספת התעלפויות מול עיניה הנדהמות של זוגתך ההריונית, היא לא תשכח לו את זה בחיים), לפעמים קל ולפעמים אי אפשר לנשום. אבל בחורף הזה זה פשוט לא עובר כבר מעל לחודשיים והוא כבר שמע 3 סיבות שונות למה זה יכול לקרות, וקיבל שלושה טיפולים שונים שיצרו קוקטייל של תרופות, כדורים, משחות, תרסיסים, כאלו שנמסים בכוס ומה לא. הן הביאו איתן תופעות שאף אחד לא יודע אם הן קשורות או לא, כמו פצעים מוזרים באיזורים שונים בגוף שהמקור שלהם לא באמת ברור. וכל זה התקבץ לידי תסכול אחד גדול ורצון כבר שהחורף ייגמר, הילדה תפסיק להביא מחלות מהגן ויהיה קצת יותר קל.

הילד כבר בן שלושים ושש ועושה רושם שבשנה האחרונה הוא התבגר במהירות. אולי זו האבהות שלפני שנה הייתה רק בחיתוליה (תרתי משמע), והיום, כשהוא יותר משופשף, הוא כבר יודע להעריך את הרגעים הקטנים האלו עם המדהימה הקטנה. עוד רגע בת שנה וחודשיים, פסיעה מללכת לבד, אומרת כבר יותר מ-20 מילים (גם כאלו שהיא המציאה לבד אבל יש להן משמעות אמיתית) ובעיקר יודעת טוב מאוד מה היא רוצה ואיך לגרום לאמא ואבא ולכולם לעשות את זה בשבילה. כל זה עם חיוך ענק, צחוק מתגלגל וקסם שאי אפשר לעמוד בפניו, אפילו הגננת נפלה לרגליה. והוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להיות שם בשבילה, לראות אותה גדלה, להיות האבא שהוא רצה שיהיה לו (למרות שסבא שלה עושה את כל המאמצים להיות הסבא המושלם שרק אפשר). הוא יגיע בשבילה הביתה מהעבודה מספיק מוקדם כדי קצת להיות איתה לפני המקלחת ולפני שהוא נותן לה את הבקבוק האחרון להיום, שר לה שיר ערש ומרדים אותה עליו. פעם בשבוע הוא יוצא מוקדם כדי להיות זה שאוסף אותה מהגן, לוקח אותה קצת לגינה (כשלא קר) ואז נותן לה לשחק בחדר המשחקים שלה כשהוא פשוט יושב בצד ונותן לה ליהנות מהעולם שלה. לפעמים היא מתקרבת ומשתפת אותו במשחק שלה, נותנת לו לטעום משהו בלתי נראה שהיא ערבבה בכוס ומתגלגלת מצחוק כשהוא מראה לה שטעים לו. הוא קם אליה בלילה, בין אם היא מתעוררת ובין אם לא. השינה שלו לא כזו עמוקה והוא מסוגל להתעורר ממנה ולזנק אליה כשצריך, גם אם זה אומר רק לתת מוצץ ולהרגיע או להכין עוד קצת בקבוק לשינה טובה. והוא מופתע ממנה כל יום, מהפלא הקטן הזה, שמתינוקת הפכה לילדה, ולמרות הכל, זה כיף וסיפוק אדיר לגדל אותה.

וחוץ מזה, השנה התווספה מילה של גדולים ללקסיקון – משכנתא. כי כמה אפשר לחיות בדירה מצ'וקמקת בבניין רכבת מתפורר שמתישהו יהרסו עם בעל בית שאי אפשר לצפות אותו מראש. אז הוא והיא ספרו שקל לשקל, ביקשו ושברו תוכניות ובסוף העמידו סכום יפה שנתן להם מרווח לחיפושים. זה לא היה חיפוש קל, במיוחד כשכמעט סגרו על דירה והמוכר החליט לפוצץ את העסקה מסיבות לא ברורות 24 שעות לפני החתימה. בסוף נמצאה דירה טובה יותר, מעבר לכביש, והפרויקט המתיש לארוז 5 שנות זוגיות יצא לדרך. אז כן, הם רק עברו את הכביש אבל למה באמת ללכת על ערי שינה אחרות כשכבר יש מספיק דברים טובים פה מסביב. קרוב פה לעבודה, בדיוק באמצע בין כל ההורים, בשכונה רגועה שיש בה הכל, עם יציאה לרכבת ולכביש מהיר פקוק לעיר הגדולה, ובעתיד הרחוק גם מטרו במרחק קצר מהבית. אז כן, פתאום גם יש מינוס ולחץ כלכלי, אבל הם רגועים ושקולים ויודעים טוב מה הם עושים. וחוץ מזה, יש הרבה יותר ביטחון כשזה בית שלהם ולא של מישהו אחר.

והוא אוהב אותה. כמה שהוא אוהב אותה, וכמה שהיא מפתיעה אותו וטובה אליו כמו שאף אחד לא היה ככה בחיים. היא השותפה המושלמת לחיים שלו ויודעת הכי טוב מה טוב בשבילם. ונכון, שהתקופה האחרונה לא היתה פשוטה והעלתה המון מתחים לאוויר, אבל איזה זוג לא רב מדי פעם? אלו בעיקר ריבים של חוסר הבנה קטן או גדול, בלי לרצות לפגוע אלא בעיקר לתקן ולהבין, ובגלל זה כל ריב נגמר מהר ומשלימים. הוא גם לא יודע לריב וזה עוד יותר קשה כי לפעמים מילים נתקעות ויוצרות תסכול גדול וזה לא הוגן לאף אחד. אבל על הכל מתגברים ומכל דבר לומדים להכיר טוב יותר את הצד השני, וזה אולי קלישאתי וקיטשי אבל גם אחרי קצת יותר משש שנים ביחד וכמעט חמש שנות נישואין, זה עדיין מרגיש כאילו אנחנו רק בהתחלה.

הילד בן שלושים ושש ואם יש משהו שהכי הטריד אותו בשנה החולפת זה העבר. ככלל, הוא מנסה תמיד להסתכל קדימה אבל השנה העבר הרים ראש ויותר מדי אנשים הזכירו לו נשכחות או שפתאום הופיעו משום מקום. אנשים שפעם היו חלק משמעותי מהחיים שלו והעדיפו לקחת כיוונים אחרים. פתאום מושג של חברות אמת, כזאת ששורדת את כל מבחני הזמן, נראה לו כמו מדע בדיוני אחרי שעוד אדם שפעם היה קרוב מאוד בחר לנטוש בצורה מכוערת, ועוד קשרים המשיכו להתפוגג לאיטם, מציגים כמה העשור הזה שונה מקודמו. אז העבר שוב דימם להווה, אבל ההווה נראה אחרת לגמרי והחיים שונים לגמרי ומה שהיה בעבר צריך להישאר בו. מי שלא ראוי להיות חלק מההווה, צריך להישאר בתהומות הזיכרונות הרחוקים, איפה שכבר אין לו שום השפעה ואין בו עניין. יש כל כך הרבה דברים טובים עכשיו להתמקד בהם, ככה שאין סיבה להביט אחורה בזעם ולהפסיד את מה שקורה עכשיו. האנשים שמקיפים כרגע הם אלו שבאמת עושים טוב, אז למה להתייחס לאלו שבחרו לנטוש?

והוא בן שלושים ושש אבל כבר מסתכל הלאה, למה שמצפה בהמשך. החורף הזה על שלל בעיותיו היה תמרור אזהרה מהבהב שאי אפשר להתעלם ממנו. אם יש יעד שצריך להציב לשנה הזו זה קודם כל בריאות והדרך הכי טובה לזה היא להתחיל לזוז ולא לוותר. היעד צריך להיות הפיכה מבטטת כורסא לכזה שמסוגל לרוץ כמה קילומטרים (עד כדי השתתפות במירוץ כלשהו), יעד שאפתני מאוד בשביל מי שלא הצליח אף פעם להשלים אפילו ריצת 2000. אבל זו חייבת להיות הדרך, כי לא נהיה פה לנצח ואם הוא רוצה כמה שיותר זמן עם האישה והילדה, הוא חייב להיות בריא. עכשיו רק נשאר לקום, להתחיל את השנה החדשה ולהסתכל רק קדימה (ועל הילדה, שעוד שנייה תצעד בעצמה). יש עוד כל כך הרבה לחוות וכל כך הרבה שמחות, עכשיו רק נשאר להגיע לשם.

אני עוד כאן.