מרתף

לילה. באחד הקצוות של פרבר מנומנם וקטן ניצבת לה שכונת וילות קטנה ומנומנת, מהסוג שכל אחד מאיתנו מתישהו חלם לגור בה. באחד הבתים, שצמוד לגינת משחקים קטנה וחמודה, יש משמאל לשער הכניסה גרם מדרגות קטן שיורד כלפי מטה ומאחוריי הדלת אפשר למצוא דירה קטנה עם סלון, מטבחון קטן ושני חדרי שינה. במרתף הקטן (אבל הדי קומפקטי) אני גר בשלושת השבועות האחרונים. שלושה שבועות מאז שסיימתי לארוז את כל התיקים ועזבתי את הבית שגרתי בו בשלושת השנים האחרונות. הוא לא רחוק, הבית ההוא. בסך הכל 5 דקות עם הרכב או 8 דקות ברגל וזה כל מה שצריך בשביל לדלג בין שני הבתים. השארתי שם אישה, כלב, ילדה קטנה וים של זכרונות, טובים ורעים.

טוב, את הילדה לא ממש השארתי מאחור. היא עכשיו פה מאחוריי, בחדר הקטן שהוכן במיוחד בשבילה. היא ישנה פה 3 או 4 לילות בשבוע (לסירוגין, תלוי איפה היא בשבת) ובינתיים עדיין מאוד מתלהבת מהחדר החדש שלה, מהאוהל המגניב שהיא יכולה להתחבא בו ולקרוא בו סיפורים לבובות שלה, ללכת לישון עם בובת הדובי הענקית שלה שיותר גדולה ממני (וזכתה לשם שלמה הבת) ואז לקום באמצע הלילה וללכת את כל הדרך עד למיטה של אבא, לטפס בשקט בלי להעיר אותו ולהירדם לצידו עד הבוקר. חוץ מזה, היא מתלהבת גם מהאפשרויות שיש בטלוויזיה פה עם סרטים וסדרות שלא היו ככה קודם (בגלל ספק טלוויזיה אחר). אני ואמא שלה ניסינו בכל דרך אפשרית לגרום לה להרגיש הכי טוב שאפשר מכל הפרידה הזו, שזה בכלל לא נורא שיש בית של אמא ובית של אבא ומיטה חדשה והמון דברים חדשים ולא מוכרים שצריך להתרגל אליהם ושהיא בעיקר תתלהב ותשמח מזה. למרות זאת, זה מאוד לא פשוט בשבילה ומדי פעם היא מבקשת ללכת הביתה (או לבית של אמא, או את אמא) וקצת קשה להחליק את הגוש בגרון ולהגיד לה שהיום אי אפשר כי היא פה אבל מחר (או מחרתיים או ביום אחר) אמא תבוא לקחת אותה מהגן והיא תהיה איתה שם. אחר כך הבנתי שהיא עושה ככה גם לאמא שלה ומבקשת אותי כשהיא לא מצליחה להירדם בלילה.

זה לא פשוט לקחת החלטה כזו ופשוט לקום וללכת. זה בא מהבנה מאוד עמוקה שהגענו לנקודה שהמצב הפך למחניק מדי ויש צורך בהרבה אוויר, בלהודות בכך שכל רגע נוסף יגרור איתו ויתור על דברים שחשובים לי, על דברים שחלקם גם מגדירים אותי ככה שבפועל זה יהיה בעצם ויתור על עצמי. ככל שאני אוותר יותר על עצמי, ככה הסיכוי שלי להיפגע יהיה גדול יותר, ולא, לא חושב שהייתי מסוגל לפגוע בעצמי באופן אקטיבי, אבל ייאוש ואדישות כללית לכל המצב היה פשוט גורם לי לוותר על הכל ולתת לנפש ולגוף לדעוך מעצמם. כשבסוף חלחלה ההבנה שככה לא בטוח שאני אסיים את העשור (אפילו את העשור הנוכחי של החיים שלי) העדפתי ללכת לאפשרות המורכבת והמסובכת יותר אבל כזאת שאולי תיתן לי מספיק אוויר ומספיק זמן להתחיל לגלות את עצמי מחדש ולהשקיע בעצמי שוב כדי לא להיעלם שוב.

נכון, זה מאוד לא פשוט ולא מובן לאף אחד שסובב אותנו, קרוב או רחוק. מעטים מאוד, אם בכלל, ראו את כל התהליכים שעברו עלינו בשנים האחרונות והובילו לרגע הזה. אני לא חושב שמישהו היה מסוגל להבין את כל הדברים האלו ולראות את המציאות מהעיניים שלנו. יש כאלו שמסרבים להאמין שזה באמת קורה ובמקום לעשות את הדבר הנכון ולחבק, הם רק שולפים חרבות ורק עושים את זה קשה ומורכב יותר. זו לא הדרך, צריך עכשיו בעיקר שקט. אנחנו גם לא הולכים ביניים לשום שלב נוסף בתהליך הזה, אלא נותנים קודם כל לזמן לדבר ולראות איך מסתדרים ואיך מבינים הכל. אני לא יודע לאן נלך ומה נחליט בסוף. זה יכול ללכת לכל כיוון ואין שום דבר מוחלט וסופי (חוץ מהמוות כמובן) ובסופו של דבר מה שיהיה יהיה. זה לא אומר שאם תסתיים תקופה מוגדרת מראש אז נעשה UNDO לכל התהליך, כי עדיין יש תהום עמוקה וגדולה שפעורה בינינו וצריך למצוא דרך לגשר מעליה. עדיף לעמוד בשני הקצוות של התהום מאשר לנסות לבנות בכל הכוח גשר רעוע שלא יחזיק אותנו ויגרום לנו להתרסק למטה.

זה לא פשוט לגור פה במרתף. בגלל שזה למטה, החלונות קטנים יחסית ולא הרבה אור טבעי נכנס מהם. התקווה שלי היא שכשהטמפרטורות יתחילו לרדת מתישהו (זה יקרה, נכון?) אז יהיה אפשר קצת יותר לפתוח את הדלת ולתת לאוויר ואור להיכנס יותר בקלות. בגלל שחם בחוץ, אז בימים שאני עובד מהבית אני ממעט לצאת החוצה במהלך היום ואין לי יותר מדי לאן להסתובב, אז מד הצעדים שלי נותר תקוע על מספר תלת ספרתי של צעדים לאורך רוב שעות היום. אני רק מקווה שהסגר המתקרב (בהנחה והוא אכן מתקרב) לא יגרום לי לשקוע הרבה יותר פה בפנים. מצד שני, העובדה שהדירה הגיעה די מאובזרת ומוכנה, מצוידת בהמון דברים שחסכו קנייה של מכשירים ורהיטים, היא יתרון עצום, למרות שלפעמים זה גורם לי להרגיש כאילו אני בבית מלון לתקופה ארוכה מאוד. עוד לא ממש יצא לי לארח פה אנשים פרט למשפחה שלי וחלק מהמשפחה שלה, אז בימים שאני לבד כאן בלי הילדה זה מרגיש מאוד בודד (מהסוג שהרגשתי לפני עשור, בדירה הקטנה בתל אביב). בסך הכל עברו שלושה שבועות שבהם הילדה הספיקה להיות פה סופ"ש אחד (השבוע יהיה עוד אחד) וכולנו מתחילים להתרגל למצב החדש הזה ובעיקר מקווים שיהיה טוב. זה מאוד מורכב ולא פשוט, אבל המטרה שבסוף יהיה טוב. איך יהיה טוב? זו שאלה טובה מאוד שעדיין אין לי תשובה אליה עכשיו.